יום שבת, 11 בנובמבר 2017 

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:
For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017 

מדעי המוח לשרות ... ניהול הכיתה?

כתבה חדשה ב-EdSurge מדווחת על עוד נסיון לפתח טכנולוגיה שתגייס את המוח כדי לייעל ולשפר את הלמידה. (כן, אני יודע – יש בעיה מאד יסודית עם משפט פתיחה כזה: הרי גם הספר הוא טכנולוגיה שמגייסת את המוח. אבל הכוונה כאן איננה לכלי שמביא מידע אל המוח, אלא לכלי שמסוגל לבדוק מה קורה במוח בזמן שלמידה אמורה להתרחש כך שאפשר יהיה לברר עד כמה המוח זמין לקליטת מידע חדש.) בשנים האחרונות כתבות כאלה, והנסיונות שהן מתארות, גדשו את העיתונות החינוכית. פחות ופחות כותבים לנו על נפלאות הטבלט, וקשה לזכור מתי הזכירו את המונח Web 2.0 במסגרת חינוכית. במקום זה הדבר החם הוא טכנולוגיות שמאפשרות להתחבר ישירות למוח. המחשבים, ויישומים דיגיטאליים למיניהם, כבר אינם הטכנולוגיות החינוכיות שזוכות לכותרות. הפרצוף החדש של הטכנולוגיה החינוכית הוא אלקטרודות שבאמצעותן ניתן להגשים את החלום של למידת אינסטנט – כמו דוגמה יומרני במיוחד עליה דיווחתי כאן לפני שנה וחצי.

מהבחינה הזאת הכתבה ב-EdSurge איננה מחדשת הרבה, אבל היא כן מצביעה על כך שהחלום של "הוראה" ישירות לתוך המוח לא נמוג. מדווחים לנו שהמיזם החדש שבמרכז הכתבה כבר זכתה למימון של כ-$20 מיליון. יש, כנראה, התעניינות בפרויקטים כאלה. ועבורי מה שבמיוחד מעניין בכתבה היא ההצצה שהיא מאפשרת לתוך התפיסה החינוכית/ההוראתית של מפתחי המוצר החדש שבמרכז הכתבה.

מדובר בטבעת שתלמידים עונדים על ראשיהם – טבעת שמודדת את הפעילות החשמלית אשר במוח – בסך הכל סוג של אלקטרואנצפלוגרם (EEG) – שעוקב אחר הערנות התלמיד. כלים כאלה אינם חדשים. במשך יותר ממאה שנים מודדים את הפעילות החשמלית במוח למגוון צרכים באמצעות כלי EEG. מה שכנראה כן חדש במיזם שבכתבה הוא שהטבעת די קטנה והתלמידים יכולים לענוד אותה על ראשיהם די בקלות. בנוסף, היא יחסית זולה. ועוד דבר חשוב מאד – המידע שנצבר באמצעות הטבעת על מידת הריכוז של כל תלמידי הכיתה מועבר למורה שיכול לדעת עד כמה מה שהוא מלמד נקלט. בלשון הכתבה:
Students sit at desks wearing electronic headbands that report EEG data back to a teacher’s dashboard, and that information purports to measure students’ attention levels. The video’s narrator explains: “School administrators can use big data analysis to determine when students are better able to concentrate.”
מדווחים לנו ש-20,000 טבעות כאלה כבר הוזמנו על ידי מערכות החינוך בסין. זה איננו מספר קטן, אבל גם לא גדול במיוחד (ובוודאי לא גדול ביחס למספר התלמידים בסין). אבל המטרה איננה רק מכירת עוד ועוד טבעות, אלא גם איסוף מידע שבאמצעותו אפשר לכוונן אותן. מנכ"ל החברה שמפתחת את הטבעות אומר שהטבעות יגיעו לראשיהם של 1.2 מיליון תלמידים, והוא מסביר:
This will enable us to use artificial intelligence on what will be the world’s largest database to improve our algorithms for things like attention and emotion detection.
וזה מביא אותנו למה שבאמת מעניין בכתבה. כזכור, מדידת EEG איננה טכנולוגיה חדשה, אבל הרצון להשתמש בה בכיתות שלמות מצביע על התפיסה החינוכית של מפתחיה. בסרטון YouTube בן שלוש וחצי דקות על המיזם מספרים לנו ש:
Focus 1 aims to break the traditional classroom mold, and helps schools use the most advanced technology available to conveniently reach their goals of improving the teaching and learning experience.
מתוך מה שנאמר בקריינות, וגם מה שנראה בסרטון עצמו, קשה להבין היכן נמצא השבר עם התבנית של הכיתה המסורתית. בסרטון אנחנו רואים כיתה מאד סתמית ובתוכה תלמידי תיכון שיושבים בשורות ליד שולחנות עבודה. התלמידים חצי מנומנמים, ועוד יותר משועממים. בהמשך, התלמידים עונדים את הטבעות והם מיד מגלים ערנות ומתחילים לחייך. אבל המורה איננו צריך לסמוך על החיוכים האלה מפני שהוא מקבל דיווח ישיר למחשב שלו שמראה לו, עבור כל תלמיד, את מידת הערנות שלו. המורה יקבל התרעה, למחשב כמובן, כאשר רמת המעורבות של הכיתה צונחת כדי שהוא יוכל לשנות את מה שהוא עושה ולעורר שוב את התלמידים.

מתוך כל המוכר והמסורתי הזה מפתחי הטבעת בכל זאת משלמים קצת מס שפתיים למשהו אחר. הם אומרים לנו, לדוגמה, שבאמצעות הטבעת תלמידים יוכלו גם לבחון את מידת הריכוז של עצמם, וכך גם לשפר אותה. ללא ספק זה נכון, ואפילו דבר חיובי. ובכל זאת, הרושם הראשי הוא שלמפתחי הטבעת אין שום כוונה לשנות את הפרדיגמה הרווחת של הכיתה בה יש מורה ש-"מעביר" מידע לכיתה שלפניה הוא עומד. הטכנולוגיה מגויסת כאן כדי לבצע כוונון עדין למשהו שדורש טיפול שורש. באמצעות הטבעת שקולטת מידע מהמוח, וכמובן באמצעות שפע הנתונים שנצבר (כמעט אין יוזמה חינוכית היום שאיננו נעזר ב-big data) המורה כנראה יידע מתי כדאי לספר בדיחה שתעיר את התלמידים (הרי כבר אין גיר שאפשר לזרוק עליהם, ובדיחה בוודאי אנושי יותר מאשר השוק החשמלי שיזמים אחרים מציעים במצב דומה). הטכנולוגיה בהחלט חדשה, אבל הכיתה אותה כיתה ישנה. ובכל זאת זה איננו מונע מהמפתחים להציג סיסמה מהסוג הנפוץ ביותר אצל יוזמות כאלה. בסיום הסרטון מופיעה על המסך הסיסמה: "Redefine Education". משום מה, יש לי ספקות שלכך באמת מתכוונים. הרי בסך הכל מה שמציעים לנו כאן איננו אלא אמצעי "מדעי" לנהל את הכיתה, כך שהיא תוכל להמשיך לתפקד כפי שהיא תפקדה לפני שחיברנו אלקטרודות לראשי התלמידים.

תוויות: ,

יום רביעי, 25 באוקטובר 2017 

דווקא בשביל זה? חבל!

כבר דורות רבים אנחנו עדים לנסיונות לעצב את בית הספר לפי תפיסות שיונקות מעולם העבודה, ובמיוחד מהתעשייה. על פי רוב הנסיונות מהסוג הזה ראו בבית הספר, ובתהליך החינוך שמתרחש בו, הכנה לקראת החיים במקומות העבודה שהתלמידים עתידים למלא כבוגרים. לפני כ-50 שנה ידיד בתיכון צייר קומיקס (שלצערי אינני מצליח למצוא במדפים שלי) בו רואים מנהל בית ספר עם חיוך מאיים על פניו שמכריז שהצלצול של בית הספר הוא הבסיס לציות הנדרש להמשך החיים.

אני מניח שהזכרון הזה הוא אשר יצר אצלי לא מעט אי-נוחות כאשר קראתי את הכותרת של כתבה שהגיעה אלי לפני מספר ימים דרך eSchool News:
מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.

החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.

הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו התפרסמה בבלוגים של Huffington Post, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.

ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.

עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:
Schools that want to train the workers of tomorrow are taking heed and giving them the kinds of experiences they need to succeed in these new, less rigidly hierarchical workplaces.
אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.

תוויות: ,

יום שישי, 13 באוקטובר 2017 

בהודעות אין, כנראה, כל חדש

למרבה הצער (שלי, לפחות) ההתייחסות החיובית לשימוש בתקשוב בחינוך יונקת יותר מסיסמאות ומהבטחות מאשר מהישגים לימודיים של ממש. כידוע, קשה לאמת סיסמאות, ולעתים קרובות ההבטחות מתייחסות לעתיד שהוא מספיק רחוק כך שעד שמגיעים אליו כבר שוכחים את מה שהובטח. כפי שאודרי ווטרס הכריזה לפני כשנה, בתחום התקשוב החינוכי:
לא קשה להבין למה אנחנו מוצאים יותר הודעות לעיתונות מאשר דוגמאות בשטח. הרי אצל רבים מיזמי השיבוש בחינוך הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך והם אינם מכירים תיאוריות חינוכיות שאליהן כל פרח הוראה שנה א' נחשף.

לאור המציאות העגומה הזאת השתתת השימוש בתקשוב בבתי הספר על משהו מוצק יותר מאשר הרצון לחדש (וכמובן גם להרוויח מהחידוש) בוודאי איננה יכולה להזיק. ומה יכול להיות מוצק יותר מאשר "מדעי המוח"? נדמה לי שזה יכול להסביר את הציפיה ואת ההתרגשות שלי כאשר קראתי כותרת של כתבה ב-eSchool News:
הכתבה, מלפני בערך שבוע, מדווחת על כנס שנערך במדינת מרילנד בחודש ספטמבר – Brain Futures. משום מה, אין בכתבה קישור לאתר הכנס, או לגוף שארגן אותו, או אפילו לפרטים הבסיסיים כגון מתי נערך והיכן. לא קשה למצוא את הפרטים האלה, אבל מוזר לפגוש דיווח, שלא לדבר על דיווח די משולהב, שאיננו עושה זאת. חיפוש מהיר העלה שהכתבה מתייחסת לסדנה אחת – Brain Fitness, Youth and Learning – שנערכה בכנס שעסק בעיקר בבריאות ובבריאות הנפש. כצפוי, כבר מתחילת הכתבה אנחנו מגלים שיש יתרונות לנסיון לבסס את החינוך על הגילויים האחרונים במדעי המוח:
What happens when a school district uses the latest in brain science to inform its edtech purchasing decisions? Students become more engaged and test scores go up, according to school district officials who shared their experiences at a brain science conference.
אינני בקיא ב-"מדעי המוח" אבל אני מוכן להאמין שהמציגים במושב הספציפי הזה של הכנס הם מומחים בתחומם, וזה למרות מה שנראה כדגש מאד חזק על הצד השיווקי. ובכל זאת, מהדיווחים עצמם קשה להבין את ההתלהבות (הרי הכותרת מכריזה "Fascinating") או אפילו כיצד הכתבה מסיקה, מהנסיונות המאוד נקודתיים שעליהם דוּוח בה, שבתי הספר באמת "משתמשים" ב-"מדעי המוח". במקרה אחד כל מה שאנחנו לומדים הוא שמחוז אחד במדינת מיסיסיפי, ששיתף פעולה עם חברה פרטית, ראה הישגים משמעותיים בציונים במבחני קריאה:
Jody Woodrum, the former assistant superintendent of the Starkville-Oktibbeha Consolidated School District in Mississippi, described major boosts in reading scores after her district entered a partnership with another evidenced-based ed tech company, Scientific Learning.
המדווחת, סגן מפקחת המחוז, אמנם סיפרה שאצל מספר תלמידים הושגה התקדמות בקריאה של שנה שלמה תוך פחות מסמסטר, אבל איננו זוכים לשום תיאור של ההתערבות שהביאה להישגים האלה. על אף העובדה שהמילה "scientific" מופיעה בשם החברה המלווה, אין שום תיאור של כיצד "מדעי המוח" תרמו להישגים.

עיקר הכתבה מוקדש לפרויקט של חברה בשם C8 Sciences – פרויקט שהופעלה בשלושה בתי ספר K-2 במחוז במדינת פלורידה. הדמות המובילה ב-C8 Sciences הוא פרופסור ברוס וקסלר באוניברסיטת ייל. בעמוד הביוגרפיה של וקסלר באתר של ייל אנחנו לומדים שהחברה שהוא הקים פיתח:
a brain-based content-independent pedagogy to directly improve thinking abilities in 5-9 year old children. Combines computer presented brain exercises and physical exercises
לווקסלר קבלות רבות, ואין לי סיבה להטיל ספק במומחיות שלו, או בכוונותיו הטובות. אבל נדמה לי שקשה להסיק מסקנות גורפות על היעילות של פרויקט על סמך התנסות בשלושה בתי ספר. זאת ועוד: מדובר בפרויקט אצל תלמידים בגילאי 5-9, כאשר מרכיב חשוב של הפרויקט הוא פעילות גופנית. לא צריכים להימצא ברזי "מדעי המוח" כדי לדעת שבגילאים האלה (וגם בגילאים מבוגרים יותר) תלמידים שזוכים לפעילות גופנית מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים שיושבים שעות ארוכות בכיסאות מול הלוח.

לקראת סיום הכתבה יש בכל זאת אזהרה – שוק התקשוב החינוכי מלא בחברות שמבטיחות הישגים לימודיים מרשימים, כולל כאלה שטוענות שהן מתבססות על "מדעי המוח". הכתבה מצטטת את וקסלר שמסביר שההצטרפות לפרויקטים שמתבססים על "מדעי המוח" משולה לרכישת מכונית – אפשר להרים את מכסה המנוע ולהביט פנימה, אבל אם אינך מבין במנועים לא תדע במה להסתכל. הבעיה היא שכתבה מהסוג הזה, כתבה שמתלהבת מ-"מדעי המוח" בחינוך מבלי בכלל להסביר כיצד הפרויקטים שמתוארים בה קשורים למונח המלהיב הזה, מזיקה יותר מאשר היא מועילה. בסופו של דבר יש כאן הודעה לעיתונות – הודעה שבסך הכל מחליפה מונחים נוצצים כגון "שיבוש" ו-"התאמה אישית" במונח נוצץ חדש. ההודעה אמנם משולהבת אבל היא חסרת תוכן. ולהודעות כאלה כבר מזמן התרגלנו.

תוויות: , ,

יום רביעי, 4 באוקטובר 2017 

יתכן שצדק, אם כי במשהו שהיינו צריכים לדעת

לפני שלוש שנים פרסמתי כאן מאמרון בו דיווחתי על מה שנראה לי כיוהרה של כמה מגדולי הדוגלים בשיבוש בחינוך. (טוב, אני כמובן דיווחתי על מצבים כאלה מספר רב של פעמים, אבל המאמרון הנוכחי מתייחס למקרה ספציפי.) באותו מאמרון סיפרתי על טענה די תמוהה של מייסד ומנכ"ל חברת Knewton, חוסה פריירה. (בדצמבר 2016 פריירה עזב את החברה ולפני כמה חודשים נמסר שהוא פתח חברה חדשה, אם כי נכון לעכשיו היא נשמרת מתחת לרדר.)

ציטטתי אז מתוך הרצאה של פריירה בו הוא תיאר את היכולות העתידיות של Knewton, יכולות שמתאפשרות בעקבות המידע הרב שנאגר על הרגלי הלמידה של כל התלמידים שלומדים באמצעות הכלי שלהם, ובזכות האלגוריתמים המיוחדים שהחברה פיתחה. הוא תיאר מצב שבו אם במהלך החלק הראשון של שנת הלימודים החברה תאסוף נתונים על מה התלמידים אוכלים בארוחת בקר, עד סיום השנה היא תמצא קורלציות בין מה שהם אכלו לבין ההישגים שלהם בשיעורים השונים. בעזרת הנתונים האלה, לפי ההישגים אפשר יהיה להגיד מה התלמידים אכלו, ואפילו בסופו של התהליך:
we should be able to tell you what you should have for breakfast.
מעבר ליוהרה עצמה, באה לביטוי כאן ראייה מכנית מאד של הלמידה: התלמיד לומד כאשר הוא מתודלק בצורה המתאימה, וכאשר משנים את נתוני התדלוק של ארוחת הבקר, אנחנו מקבלים הספקים שונים. יש כאן גם ראייה מאד אטומיסטית על הלמידה – הגורם היחיד שכנראה משפיע על התפקוד של התלמיד הוא מה שהוא אוכל. היחסים של אותו תלמיד עם תלמידים אחרים, עם המורה, או עם הוריו – אלה אינם נכנסים לתוך המשוואה הפשוטה של קלט: ארוחת בקר ←←← פלט: הישגים.

אין זה אומר שארוחת בקר איננה חשובה. ההפך הוא הנכון, ומחקר מעניין חדש מראה לנו עד כמה זה נכון. פיטר גרין, שהבלוג שלו נושא את השם הנהדר Curmudgucation, דיווח על המחקר.

במדינת דרום קרולינה, כמו במדינות נוספות בארה"ב, משפחות מעוטי אמצעים ראשיים לקבל מידי חודש שוברים לרכישת מזון. זה נעשה במסגרת פרויקט בשם Supplemental Nutrition Assistance Program – SNAP. עורכי המחקר אספו נתונים עבור 12 שנים (2000 – 2012) והעמידו את התאריכים שבם משפחות קיבלו את שוברי המזון מול התאריכים של המבחנים הסטנדרטיים בבתי הספר. גרין, במאמרון שלו, מפרש:
lo and behold, that students who tested during the final weeks of the benefit cycle (when families have typically used up the benefits and are making do with less food)-- those students get lower scores.
לא כל המשפחות במדינה קיבלו שוברים, והחוקרים מצאו קורלציה רק אצל התלמידים שמשפחותיהם כן קיבלו. הם גם מצאו שציוני התלמידים בבחינות היו חלשים כאשר השוברים נמסרו למשפחות לקראת סוף השבוע. הם שיערו שבמקרים האלה הכסף הלך לקניית בירה במקום להזנת המשפחה. באופן כללי בתקציר המחקר הם קובעים:
Our results provide evidence that households do not sufficiently smooth consumption and that this has measurable effects on student performance.
המחקר עצמו מלא נתונים ואני מודה שהתקשיתי לעקוב אחרי כולם. עם זאת, המסקנה בנוגע לביצועי התלמידים במבחנים די ברורה – יש קשר בין תזונה לבין הישגים לימודיים.

האם זה אומר שהתגובה הצינית שלי כלפי הטיעונים של פרירה מ-Knewton לא היתה מוצדקת? על זה אפשר לקבוע שהכל ענין של מידה. עוד רחוק היום שבו נהיה מסוגלים להתאים בין התפריט של ארוחת הבקר לבין הנושאים שכדאי ללמוד בתחילת היום בבית הספר, אם בכלל. (אני רחוק מלהיות משוכנע שבכלל רצוי לעשות זאת.) מצד שני, קשה להאמין שאנשי חינוך זקוקים לאלגוריתמים מתקדמים על מנת לגלות שתלמידים שאין להם מספיק לאכול אינם יכולים להתרכז בשיעור. המחקר שנערך על תלמידים במדינת דרום קרולינה ומשפחותיהם מביא נתונים מרתקים. אבל אם לא זיהינו עוד לפני המחקר שיש קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלמידה, משהו מאד לקוי ביכולות האבחנה שלנו.

תוויות: ,

יום רביעי, 27 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין – חלק ב'

זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסם" על המאמרון הקודם כאן הרהרתי שחסר בו משהו. לא עלו אצלי ספקות בנוגע לסיכוי הקטן למצוא תכניות לימוד, או מערכי שיעור, שיתאימו לשימוש של 1:1. אני עדיין דבק בדעה שניצול אופטימלי של ה-1:1 יביא איתו גם שינוי בתפיסה חינוכית כך שכמעט לא יהיו "מערכי שיעור" בכלל. אבל הרגשתי שכאשר התמקדתי ב-"תכניות לימודים" וב-"מערכי שיעור" פסחתי על נושא רחב יותר. הרגשתי שהיה עלי להתייחס לתהליך השילוב של טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך באופן כללי.

ואולי באופן בכלל לא מפתיע ההרהור אודות השילוב הוביל אותי למודל ה-SAMR של ראובן פונטדורה. המודל הזה, שלפני כשלוש שנים זכה לפופולריות רבה, מתאר רצף של ארבעה שלבים של אימוץ טכנולוגיות חדישות בכיתה, כאשר בקצה אחד הכלים הדיגיטאליים בסך הכל מחליפים כלים ישנים ומוכרים, ואילו בקצה השני הם מחוללים שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה. כאשר אליוט סולוואי וקתי נוריס קבלו על העדר של תכניות לימודים המותאמים לשימוש ב-1:1 בכיתה אפשר היה לזהות רמזים למודל ה-SAMR – הם תיארו מצב שבו כלי חדש עדיין איננו זוכה לשימוש שמחולל טרנספורמציה בתהליכי הלמידה בכיתה.

יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שההתייחסות הראשונה בעברית למודל SAMR היתה בבלוג הזה, לפני ארבע שנים בדיוק. באותו מאמרון התייחסתי בחיוב למודל, או לפחות לשאיפה החינוכית שהמודל ביקש לבטא. ראיתי בו נסיון לזהות את הייחודיות אשר בדיגיטאליות בחינוך וכך לעודד את המימוש של תפיסה חינוכית שונה מהרווחת.

סולוואי ונוריס אמנם לא הזכירו את SAMR, אבל בדבריהם אפשר להרגיש שהם שותפים לאותה שאיפה. הם הרי כתבו:
Having a 1-to-1 classroom means that computing technology can replace paper-and-pencil technology as the essential tool — relegating paper-and-pencil technology to playing the supplementary role.
במשפט הזה התייחסות ל-"שלב" ה-"החלפה", ה-substitution, שבמודל של פונטדורה. הוא מתאר שימוש שהוא נטול חזון חינוכי: על אף העובדה שהטכנולוגיה חדשה, הכיתה מתנהלת כפי שהיא התנהלה בעבר. שימוש כזה רחוק מאד מה-"unique affordances" שעליהם סולוואי ונוריס כתבו, בחיוב, בהמשך (ציטטתי את הקטע במאמרון הקודם). סולוואי ונוריס כמובן אינם רואים ב-"החלפה" יעד ראוי. ברור שהם מביעים ביקורת כלפי השימוש המצומצם הזה. זה בא לביטוי בהבאת קטע מתוך כתבה על הפרויקט המקיף של 1:1 של מדינת מיין. הם רומזים שיש לשאוף למשהו מעבר ל-"החלפה":
it was observed that: "But in Maine's higher poverty and more rural schools, many students are still just using programs like PowerPoint and Microsoft Word."
אבל דווקא כאן אפשר לחוש את הבעייתיות אשר במודל ה-SAMR. פונטדורה, בסרטון קצר ב-YouTube, מסביר שהוא איננו מבקר את המורים שנמצאים ב-"שלב" של החלפה. הוא מתאר תהליך שבו מורה, אשר יוצא למסע של שילוב כלים דיגיטאליים בהוראה שלו אמנם מתחיל בשלב ה-"החלפה", אבל בהמשך הדרך לומד לנצל את הכלים האלה לפעילות פדגוגית שכן נותנת ביטוי ליכולות של הכלים. על התהליך הזה הוא אומר:
That's a perfectly valid approach. In fact to be honest with you it's the approach that would work with most teachers.
אכן, יש משהו די הגיוני בטענה כזאת. הרי סביר להניח שככל שמורים מכירים את הכלים שאיתם הם עובדים הם גם יוכלו להרחיב ולהעמיק את השימוש בהם. כמו ברוב המיומנויות שאנחנו רוכשים, עם הנסיון באה הכרות מעמיקה יותר עם הכלי והניצול האיכותי בו גדל. אבל אין בהכרח קשר בין הכרות מעמיקה עם כלי לבין שימוש יותר "חינוכי" בו. כמו בדוגמה ממדינת מיין, יש מורים שיסתפקו בשימוש ב-PowerPoint וב-Word. והם יעשו זאת לא מפני שהם עדיין לא רכשו מספיק נסיון בשימוש בכלים הדיגיטאליים, אלא מפני שה-PowerPoint וה-Word עונים על המטרות הפדגוגיות שלהם. באותה מידה שהמורים האלה יסתפקו בכלים האלה, יש בוודאי מורים אחרים שכתוצאה מהגישה הפדגוגית שלהם יוכלו להשתמש בכלים דיגיטאליים בצורה שבעיני פונטדורה מבטאת את "שלב" הטרנספורמציה. והם יעשו זאת כבר עם היכרותם הראשונית עם הכלים בלי להצטרך לעבור את "שלב" ההחלפה.

במילים אחרות, המודל של פונטדורה מתאר שלבים של התפתחות, כאשר המעבר לשלבים "גבוהים" יותר נובע מההסתגלות לכלי. עם ההסתגלות באה הרצון להשביח את הפדגוגיה. הבעיה היא שבעצם אין שום קשר הכרחי בין השניים. שום דבר איננו אומר שההסתגלות לשימוש בכלי זה או אחר תוביל לשימוש "חינוכי", או נבון, יותר. (ברור לי שכבר מתבקש חלק ג' למאמרון הזה – חלק שיבחן יותר לעומק את מודל SAMR, ויתייחס גם לביקורת המושמעת כלפיו.)

לפני יותר מעשרים שנה, ב-1994, מרלן סקרדמליה וקרל ברייטר פתחו מאמר שהם כתבו עם משפט שעל פניו נראה כמובן מאליו:
Nobody wants to use technology to recreate education as it is, yet there is not much to distinguish what goes on in most computer-supported classrooms versus traditional classrooms.
אכן, נדמה לי שאינני מכיר אף איש חינוך שיצהיר שהוא רוצה לנצל את הטכנולוגיה על מנת ליצור את אותה חוויה של למידה שכבר קיימת. אבל יתכן מאד שהמציאות רומזת על משהו אחר. הרי היום יש כיתות רבות המצוידות בשפע של כלים דיגיטאליים ובמידה רבה חווית הלמידה לא השתנתה. ואם כך, אולי עלינו להטיל ספק בקביעה של החוקרים החשובים האלה. דווקא המסקנה המתבקשת היא שמורים (שלא לדבר על מנהלים ומפקחים) כן רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשמור על הקיים.

אולי הנקודה העצובה ביותר היא שבמאמר שלהם סקרדמליה וברייטר תיארו דרך לעשות משהו אחר. הם כתבו שהם מציגים הצעה שתאפשר לחינוך להשתחרר מהמצב שבו משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי להמציא שוב את המוכר:
We argue that the classroom needs to foster transformational thought, both on the part of students and teachers, and that the best way to do this is to replace classroom-bred discourse patterns with those having more immediate and natural extensions to the real world; patterns whereby ideas are conceived, responded to, reframed, and set in historical context.
אפשר, כמובן, לטעון שאפילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בהצעה של סקרדמליה ושל ברייטר כבר לא היה חדש, אם כי לזכותם ייאמר שהבאתי כאן רק קטעים קצרים מתוך מאמר ארוך ומנומק. וממילא, ציטטתי מהחוקרים החשובים האלה בעיקר כדי להראות שהאמונה בכוח הטרנספורמטיבי של טכנולוגיות חדישות היתה אצלנו הרבה לפני מודל ה-SAMR. וזה אולי נותן קצת רקע לטענה שלי שהסיכוי למערכי שיעור המותאמים ל-1:1 מאד קלוש. סיימתי את המאמרון הקודם עם הקביעה ששימוש נבון ב-1:1 לצורך חינוך אחר:
דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
אם באמת היו רוצים לשנות את החינוך אפשר היה לעשות זאת גם ללא טכנולוגיות חדישות. והיום, כאשר יש טכנולוגיות כאלו (וה-1:1 הוא רק דוגמה אחת) העובדה שאין תכניות שמותאמות לשימוש בהן היא עדות לכך שסביר מאד להניח שאין באמת רצון בשינוי.

תוויות: , ,

יום שלישי, 19 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין

לפני כחודש אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:
Where is the curriculum — the daily lessons — that specifically exploit 1-to-1?
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
  • Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?
  • Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.

בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.

למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:
to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices while still maintaining a teacher-led classroom.
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "א' - פתח את המכשיר שלך, ב' - מצא נושא שמעסיק אותך, ג' - צלול לתוכו, ד' - סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".

האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.

למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:
One learns by doing, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/taking mastery tests/rinse/repeat.
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.

מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם מאמרון אחר באותו אתר (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי Kahoot! שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי Kahoot! מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates