יום שלישי, 19 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין

לפני כחודש אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:
Where is the curriculum — the daily lessons — that specifically exploit 1-to-1?
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
  • Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?
  • Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.

בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.

למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:
to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices while still maintaining a teacher-led classroom.
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "א' - פתח את המכשיר שלך, ב' - מצא נושא שמעסיק אותך, ג' - צלול לתוכו, ד' - סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".

האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.

למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:
One learns by doing, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/taking mastery tests/rinse/repeat.
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.

מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם מאמרון אחר באותו אתר (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי Kahoot! שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי Kahoot! מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.

תוויות: , ,

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017 

עוד מהפכה חינוכית

כולם רוצים לחולל מהפכה בחינוך, וכל האמצעים כשרים. בדור האחרון התקשוב נעשה למחולל השינוי המועדף, אבל לא חסרים אמצעים ו/או כלים אחרים שמתמודדים על הבכורה בתחום הזה. דווקא אחת ההתפתחויות החיוביות של השנים האחרונות בחינוך היא הנסיגה מהדגש החזק ששמים על הדיגיטאליות ותשומת הלב הגדולה יותר למבנים הפיסיים שבתוכם הלמידה הבית-ספרית אמורה להתרחש. ראוי לציין שגם זה איננו עד כדי כך חדש. בית ספר כרמים, למשל, קיים כבר יותר מ-20 שנים ועיצוב בית הספר נעשה תוך התייחסות רבה למרחבים שבהם התלמידים יימצאו במהלך יום הלימודים, והתאמת המרחבים האלה לסגנונות הוראה ולמידה שונים.

לא רק במבנה בית הספר או בכיתה מדובר. היום גם שמים דגש על הריהוט אשר בכיתות הלימוד. יש כיתות שבהן במקום לשבת בכיסאות סטנדרטיים מול שולחנות כתיבה רגילים התלמידים חופשיים להתנועע על מבחר כריות או לעמוד מול שולחנות גבוהים. שינויי ריהוט כאלה יכולים להשפיע לטובה על הלמידה, אבל זה לא תמיד קורה. באפריל השנה כתבתי כאן על חוויה מוזרה שחווה ויל ריצ'רדסון כאשר הוא הוזמן לבקר בכיתה בבית ספר שהחליף את הכיסאות המוכרים ב-"כדורי יוגה" (yoga balls). ריצ'רדסון הגיע לכיתה בציפייה לראות כיתה תוססת עם תלמידים פעילים. אבל במקום זה הוא פגש כיתה שבה שולחנות העבודה היו מסודרים בשורות, מול הלוח והמורה. אמנם אמצעי הישיבה היה שונה, והשינוי הזה בוודאי תרם ליכולת הריכוז של התלמידים ולאווירה חיובית יותר בכיתה, אבל על פי רוב סגנון ההוראה/הלמידה שבכיתה נשאר כפי שהיה.

ריצ'רדסון השתמש בחוויה המוזרה והמצערת הזאת כמטפורה לכך שלעתים קרובות מדי הנסיון להביא טכנולוגיות חדשות לתוך הכיתה פוגש חשיבה חינוכית מצומצמת וחסרת מעוף. הרי הכיסאות הנוקשים אכן הוחלפו באמצעי ישיבה גמיש יותר, בריהוט שמאפשר לתלמידים להתנועע קצת יותר בחופשיות בשעת השיעור, אבל בסופו של דבר הם עדיין למדו באותה דרך שלמדו לפני כן.

במרדף אחר המהפכה הבאה, מרדף מאד רווח היום בחינוך, קל מאד לשכוח שבית ספר שמבקש לשנות את דרך הלמידה בכיתה איננו זקוק לכדורי יוגה. אפילו עם שולחנות הלימוד המגושמים ועם אותם כיסאות שאנחנו מכירים כבר שנים, אפשר ליצור סביבת למידה אחרת. אפשר להזיז את הריהוט כדי לאפשר עבודה בקבוצות, או לפנות פינה בכיתה כך שהתלמידים יוכלו לשבת על הרצפה. בשנת הלימודים הקודמת ביקרתי בלפחות שני בתי ספר שבהם קבוצות של תלמידים ישבו על הרצפה במסדרון. יכול להיות שהתלמידים האלה היו מעדיפים לשבת על כדורי יוגה, אבל ממה שאני הספקתי להתרשם הם היו שקועים בלמידה שלהם, ודי מרוצים מהסידור שהיה להם.

אינני מתכוון לטעון כאן שאין בכלל חשיבות למבנה הכיתה, או לריהוט שממלא אותה. אין לי ספק שאלה יכולים להשפיע לטובה. (וזה נכון גם לגבי האמצעים הדיגיטאליים שזוכים לשימוש בתוך הכיתה.) אני אפילו מוכן להודות שלפעמים כלים חדשים, ו/או עיצובים חדשים, עשויים לעורר חשיבה חינוכית אחרת וכך לעודד שינויים משמעותיים. ובכל זאת, יש מהפכנים חינוכיים שכנראה מחשיבים את עצמם יתר על המידה.

לפני מספר ימים נתקלתי, באיחור של בערך חודש, בציוץ של איימי קולייר (Amy Collier). הציוץ כלל פרסומת (ויתכן פרסומת יחסית ישנה) לכיסאות ה-Node של חברת Steelcase:
כיסאות ה-Node די מוכרים במכללות להכשרת מורים בישראל, ואולי גם בעוד מוסדות להשכלה גבוהה. הרצון ליצור סביבות למידה "חדשניות" הביא לא מעט הנהלות לרהט מספר כיתות עם הכיסאות האלה. אני מודה, מדובר בכיסאות נחמדים, אם כי מהנסיון האישי שלי התרשמתי שמעט מאד מרצים מנצלים, או אפילו מנסים לנצל, את הניידות שלהם, ויש גם מרצים שעבורם כיסאות כאלה בכיתת הלימוד שלהם מהווים מטרד. לפי האתר של Steelcase, כיסא אחד מהמודל שמופיע בפרסומת עולה כ-$500. זה איננו מחיר זול, ולכן אני מניח שהחברה צריכה לשכנע את ההנהלות שההשקעה כדאית. נדמה לי שזאת הסיבה שהפרסומת איננה מתייחסת רק ללמידה שמתאפשרת באמצעות הכיסאות, אלא רומזת שהם בחזית של שינוי חינוכי גורף:
The chair that started a classroom revolution.
למתחיל בהגזמה, אומרים "המשך", ולכן הפרסומת פונה למרצים (או אולי להנהלות מפני שההנהלות אחראיות על הרכישה) ומאתגרת אותם:
If you're ready to create an active learning environment for your students, discover the chair that started it all.
קצת צניעות, כמובן, לא היתה מזיקה, אבל זאת איננה הגישה של חברת Steelcase. לפי החברה, עד להמצאת הכיסא הנפלא שלה לא עלה על הדעת של מורים ושל תלמידים שאפשר להזיז שולחנות וכיסאות בתוך הכיתה כדי לאפשר עבודה בקבוצות. כמו-כן, הישיבה על הרצפה (בכיתה או במסדרון) איננה נחשבת לסביבה של למידה פעילה (חדשנית או לא חדשנית). המהפכה שחברת Steelcase מקדמת דורשת השקעה כספית מאד משמעותית, וסביר להניח שבזכות הרכישה היקרה הזאת מוסד שקונה את הכיסאות ירגיש שהוא באמת בחזית של מהפכה חינוכית.

קשה להחליט מה יותר גרוע כאן – היומרה שלמידה פעילה בלתי-אפשרית בלי ההוצאה הכספית האדירה הזאת, או הביטול העצמי של אנשי חינוך שמשתכנעים שהם באמת זקוקים לכיסאות כל כך יקרים כדי לחולל שינוי בהוראה ובלמידה שלהם.

תוויות: , ,

יום שני, 21 באוגוסט 2017 

לא ל-"משתמש" הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:
הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:
במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו "משתמשים") and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:
a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

תוויות: , ,

יום שלישי, 15 באוגוסט 2017 

Plus ça change …

לפני כ-15 שנים, בתקופה שבה קורסים מקוונים עדיין נחשבו חדשים ופורצי דרך, באחת המסגרות שבהן עבדתי כתבנו תדריך לסטודנט - מה הוא צריך לעשות כדי להצליח בקורס מקוון. אינני מוצא את המסמך ההוא, אבל אני זוכר היטב שאחרי מבוא קצר על הצורך לבדוק דואר אלקטרוני ולהכנס לפורומים של הקורס (כולל הסברים על כיצד עושים את הדברים האלה) התמקדנו במספר נקודות יחסית פשוטות: הסטודנט צריך להיות בעל מוטיבציה פנימית, הוא צריך לקחת אחראיות על הקצאת הזמן שלו, ובאופן כללי עליו לפקח על הלמידה של עצמו – לבדוק אם הוא מבין את הנלמד, ולפנות לעזרה אם הוא זקוק לה. אכן, לא מצאתי את המסמך ההוא, אבל תוך כדי חיפוש בתוך כמות אדירה של מסמכים ישנים (והקדשת הרבה יותר זמן למשימה הזאת מאשר היה מוצדק – אולי עדות לכך שאינני מקצה לעצמי את זמני בצורה נאותה) מצאתי מסמך אחר ששמרתי משנת 2011 שהופץ על ידי האוניברסיטה של סותהאמפטון (Southampton) אשר באנגליה. שם מצאתי המלצות מאד דומות:
If you are an independent learner you will (a) be motivated to learn; (b) manage your own learning; and (c) reflect on your learning. These attributes will enable you to become a successful learner and/or provide you with some insight into your learning achievements that will enhance your motivation to continue learning. The responsibility for this is yours.
מה שהניע אותי לנסות לאתר את המסמך שלא מצאתי היה מאמרון חדש של ליסה ליין שדיווחה על מסמך שבו היא נתקלה משנת 1961 – לפני יותר מ-50 שנה. מדובר בביבליוגרפיה מוארת, ומאד מקיפה, משנת 1995 הוכנה על ידי טרי אן מוד (Terry Ann Mood) בשם Distance Education: an Annotated Bibliography. בין הפריטים הרבים המסוקרים בביבליוגרפיה נמצאת חוברת של צ'רלס ווידמאיר וגייל צ'יילדס, שני חוקרי חינוך מכובדים, בשם New Perspectives in University Correspondence Study. הלמידה מרחוק השתנה מאד מאז תחילת שנות ה-60, אבל מעניין במיוחד לראות שיש דברים שנשארים כפי שהיו – האופי הרצוי של מי שלומד בדרך הזאת למשל. מוד כותבת שווידמאיר וצ'יילדס זיהו שלוש תכונות חשובות במיוחד בסטודנט שעתיד להצליח בלמידה מרחוק (עמ' 18):
  • self-motivation
  • organization skills
  • concentration
הם גם מנו את המאפיינים הדרושים של קורס בלמידה מרחוק כדי שהקורס יאפשר לסטודנט להצליח:
  • clear goals and objectives
  • manageably sized lessons
  • rapid feedback from a skilled teacher
אם כבר הזכרתי כאן את צ'רלס ווידמאיר (Wedemeyer), יש טעם להתעכב בו לכמה משפטים. היום הוא די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב אחד החלוצים החשובים של הלמידה מרחוק. ווידמאיר היה אמריקאי, אבל הייעוץ שלו לקראת הקמת האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה נחשב לתרומה חשובה בהקמת המוסד החשוב הזה. משפט אחד מהספרו מ-1982, "Learning at the Back Door" מיטיב לתאר את הגישה שלו למה שאולי מכונה היום חינוך בלתי-פורמלי. כמו-כן, הוא נותן ביטוי לגישה שנמצאת ביסוד מוסדות לימוד שמבקשות לקדם למידה שנובעת מהנעה עצמית:
What non-traditional learning does not need is anything that would diminish the freedom of choice, autonomy and independence that has kept this kind of learning vital, practical, resourceful, innovative, and humane from the beginning of this country. (עמ' 218)
המאמרון של ליין מאד קצר. יתכן מאד שהמבוא שלי כאן, וההסברים השונים שהבאתי על המקורות שהיא מצטטת, פעלו לרעתה של הפואנטה הברורה והחשובה שבוודאי מובנת מאליה. מאד יכול להיות שבמקרה הזה, כל המוסיף גורע. הרי מעבר לכל ההסברים (וקצת הרחבה על אדם חשוב כמו ווידמאיר) מה שעלינו להבין, כפי שליין עצמה כותבת, הוא שדבר לא השתנה.

תוויות:

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017 

תוך כדי הכתיבה ... אולי בכל זאת נחוץ!

באוקטובר השנה יתפרסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מאמר (הוא מוגדר כ-review article וכבר זמין לקריאה) של שני חוקרים:
בסוף חודש יולי אתר Nature פרסם כתבה על המאמר, ובתחילת החודש הזה גם אתר Big Think דיווח עליו. לאתר Nature קבלות מכובדות בתחומי המדע, ואילו Big Think עוסק בעיקר בנסיון להפיץ רעיונות מעניינים שאולי יכולים להתפתח ליזמויות מוצלחות. כתבות בשני המקורות השונים האלה יוצרות כיסוי שפחות או יותר מבטיח הפצה רחבה של המאמר.

וזה מעלה שאלה פשוטה, אבל חשובה: למה? הרי כבר מזמן הפריכו את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים. מה יכול להיות מעניין במאמר אקדמי נוסף שמבקש שוב, בתאריך מאוחר זה, לעשות זאת?

קצת רקע אולי נחוץ כאן. אמנם ביעור המיתוס בהחלט ראוי בעיני, אבל אני לתומי חשבתי שהמלאכה הזאת נעשתה די מזמן. בין השנים 2008 – 2014 מארק בולן (Mark Bullen) פרסם בלוג שהוקדש במלואו להפרכת המיתוס הזה. במהלך שש השנים האלו הוא פרסם כ-200 מאמרונים, ורבים מאלה סקרו מחקרים שהראו שה-"ילידים" האלה אינם ניחנים ביכולות דיגיטאליות מפותחות או ייחודיות. עם פתיחת הבלוג שלו, ב-2008, קישרתי אליו ובירכתי על האתגר שבולן הציב לעצמו, ועקבתי אחריו בכל שנות קיומו. ב-2014 בולן נטש את הבלוג – נדמה לי שהסיבה היתה שהוא פשוט הגיע למסקנה שכבר אין צורך לנסות לשכנע שמדובר במיתוס. אגב – עמוד וחצי של שבעה העמודים של המאמר החדש הם ביבליוגרפיה שמכילה רבים מהמחקרים שאליהם בולן התייחס. אבל כל זה רק מחדד את השאלה: למה עוסקים בנושא הזה עכשיו?

הכתבה ב-Nature מצדיקה את העיסוק המחודש בנושא בהשפעה המתמשכת של המיתוס על החינוך:
Many schools and universities are retooling to cope with kids and young adults who are supposedly different. From collaborative learning in the classroom to the provision of e-learning modules in undergraduate courses, the rise of the digital native is being used as a reason — some say a justification — for significant policy changes.
הכתבה ב-Big Think טוענת משהו דומה:
The study also presents evidence that these supposed “digital natives” are no better at multitasking either. In fact, assuming that they do may harm their education.
במילים אחרות, מאמר חדש על תופעת הילידים הדיגיטאליים שמפריכה את המיתוס של המיומנות הגדולה הטבעית של אותם "ילידים" בכל דבר תקשובי נחוץ גם היום מפני שהמיתוס עדיין משפיע לרעה על החינוך.

לשם ההגינות חשוב להדגיש שהמאמר איננו מתיימר להציג מידע מחקרי חדש. הוא רק סוקר את הספרות בנושא. דווקא הכותבים מציבים לעצמם מטרה לרכז את הספרות הזאת, והם מקווים שכך ניתן יהיה להפריך את המיתוס שהם מזהים כמסוכן לחינוך:
In what follows this article aims - in the context of teaching, learning and teacher training - to describe and discuss the state of research about the problems related to accepting the widely held premises of the existence of the digital native and of our ability to multitask. This article hopes to play an important role in teaching and teacher education by providing the reader with up-to-date knowledge about these two topics and ultimately eradicating these two very pervasive myths.
אני מודה, על אף העובדה שאני מתייחס בכבוד רב כלפי המחקר האקדמי, הרגשתי שפרסום המאמר החדש הזה נבע יותר מהרצון של שני אנשי אקדמיה להוסיף מאמר נוסף לקורות החיים שלהם מאשר מתוך רצון אמיתי להשפיע. הרי אפילו אם אני נמצא בבועה חינוכית/תקשובית ואינני מודע למה שקורה מחוצה לה, קשה לי לחשוב שב-2017 אנחנו זקוקים למאמר החדש הזה, ולא ברור לי למה Nature ו-Big Think ראו לנכון להתייחס אליו. זאת ועוד: אני חושש שהמשך ההתייחסות לרעיון היליד הדיגיטאלי, אפילו אם המטרה היא להראות שאין יצור כזה, רק מנציח אותו ומשאיר אותו בתודעה הציבורית.

אבל בערך כאן חל תפנית בכתיבת המאמרון הזה. בגירסתו המקורית, הוא נשא את השם "דווקא עכשיו? למי זה בכלל עדיין איכפת?", ואני חייב להודות שהתלבטתי אם היה בכלל טעם לפרסם אותו. קשה להצדיק פרסום של מאמרון שבסך הכל שואל אם יש הצדקה בפרסום מאמר. אם כבר אין טעם לעסוק בילידים דיגיטאליים, למה אני עוסק בהם? אבל זה היה לפני שדרך ציוץ של רותי סלומון קראתי כתבה ב-Ynet (שהתפרסמה לפני כמעט חודש). הכתבה, שהתפרסמה "בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב" (ונראית יותר כחומר פרסומי מאשר כתבת תחקיר) מדווחת על פרויקטים חינוכיים "חדשניים" שהאוניברסיטה מקדמת. מתוארים בה פרויקטים מעניינים – חלקם יותר וחלקם פחות, וחלקם אולי מקוריים. אבל יותר מהפרויקטים עצמם, מה שתפס אותי היה חלק מהמבוא. בדיווחים מהסוג הזה התרגלנו לקרוא שעל אף השינויים הגדולים שהטכנולוגיה מחוללת בתחומים אחרים, בחינוך השינויים נשארים יחסית זעירים. וכך בכתבה ב-Ynet. אחרי שמונים מספר שינויים הזעירים בחינוך הכתבה שואלת:
האם כל אלה מספיקים כדי לאתגר סטודנטים ותלמידים שגדלו עם גישה למאגרי ידע אינסופיים במרחק קליק של עכבר?
והנה, דווקא מאוניברסיטה מכובדת, במקום להתמקד בדרכים שבהן טכנולוגיות דיגיטאליות יכולות להעניק למידה אחרת (ועלי להודות שכמה מהדוגמאות בכתבה כן מצביעות בכיוון הזה), הכתבה מזהה את הציפיות של הדור שלא ידע את הניר ואת העפרון כהצדקה לעיסוק בפרויקטים חדשניים. כנראה שעל אף הספקנות שלי, יש עדיין צורך להפריך את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים.

תוויות: ,

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017 

באופן אולי פרדוקסאלי, יש כאן הגיון

קל מאד, ואולי קל מדי, להתפס בגלים השוטפים של החדשנות בחינוך. קל ליישר קו עם אופנות חינוכיות שלכאורה נגזרות מהחדשנות הרווחת, ולא לשאול אם הן משיגות את המטרות שלשמן אומצו. כלים דיגיטאליים עוצמתיים בידיהם של לומדים יכולים להביא לפתיחות לימודית שלא היתה מוכרת ברוב מוסדות החינוך בעבר. כלים כאלה מאפשרים גישה הבלתי-מוגבלת למידע מגוון והלומד גם זוכה למנה גדושה של שיתופיות (אולי אפילו מנה גדושה מדי). על פי רוב אלה מסוג ה-"אופנות" שרצוי להתפס בהן. ודווקא מפני שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח, והכיוונים האלה הם מהסוג שעליהם אני באופן טבעי מברך, טוב לי שיש מישהו כמו ליסה ליין שמוכנה להרים גבה ולשאול "האמנם?".

מההכרות שלי עם הבלוג של ליין אני מזהה שהגישות שלנו מאד דומות. היא איננה יוצאת נגד הפתיחות או השיתוף. אבל מפני שהיא כן דוגלת בגישות האלו היא חשה צורך לבדוק אם האופנות האלו באמת משיגות את המטרות החינוכיות שלמענן היא מאמצת אותם. לפני מספר ימים ליין פרסמה בבלוג שלה:
במאמרון הזה היא מזמינה אותנו לבחון האם הפתיחות היא תמיד לטובת הלומד. זאת ועוד: היא גם מדגישה שללכת שבי אחר המודה החינוכית הרווחת איננה בהכרח הדרך להשיג יעדים חינוכיים:
Empowering students to learn does not necessarily mean active engagement with the trends of the day.
אפשר לראות במאמרון של ליין בסך הכל בקשה לשמור על ההשכלה הגבוהה כמרחב שמאפשר רפלקציה מעמיקה. אפשר להבין בקשה כזאת. היא ללא ספק באה בתגובה לאווירה הטעונה השוררת היום בקמפוסים בארה"ב, אווירה שבה הדיון והבירור נבלעים מתחת לוויכוח הקולני והלא סובלני. ליין חוששת שבאווירה הרווחת הזאת משהו חשוב הולך לאיבוד:
Whether it’s one-on-one tutorials at university, or monks studying in cloisters, or Virginia Woolf’s own room, there has always been a necessity to isolate oneself somewhat in order to think. I would like the classroom to be a place where one can think.
הקמפוס הוא מרחב שבאופן מסורתי נפרד מ-"העולם הגדול" שמסביב. כאשר מתייחסים ל-"מגדל השן", אם כאידיאל ואם בביקורת, מובן שמדובר במשהו מלאכותי, שונה מאד מהעולם שבחוץ. רק באמצעות המרחק הזה הוא יכול לממש את מה שליין מזהה כייעודו החינוכי. יש יתרונות גדולים למעורבות אינטנסיבית בסביבה, אבל מעורבות כזאת מקשה על מימוש סוג החשיבה שליין רואה כמרכזי להשכלה גבוהה. ולא רק בהשכלה גבוהה מדובר. גם בית הספר מהווה יצור מלאכותי שבונה סביבה שמאפשרת ללומד להתקדם בהדרגתיות. מערכות חינוך מזמן הבינו שמעטים מאלה שנזרקים ישר לתוך המים מצליחים לשחות, וביסודו של דבר קורסים ושיעורים הם הדרך שמצאו כדי למנוע את הטביעה. היום מבחנים סטנדרטיים מענישים את הכשלון, אבל ביסוד של המלאכותיות של החינוך נמצאת היכולת למעוד או להכשל, וללמוד, במקום לסבול, מזה.

לאור כל זה אני יכול להבין את דבריה של ליין. אבל בכל זאת יש משהו קצת מוזר בעובדה שהיא כותבת אותם. מקריאה של שנים בבלוג שלה אני יודע שהיא דוגלת בשימוש נרחב בתקשוב. ולכן מתבקשת השאלה האם התייחסות חיובית לכיתה המבודדת מהווה נסיגה מההתייחסות החיובית שלה לדיגיטאליות בחינוך? אינני משוכנע שמדובר בנסיגה, אבל יש אצלה אמביוולנטיות, וזה נובע מהכרותה עם הסטודנטים שלה. בעבר היא הביעה אמביוולנטיות דומה כלפי השימוש ב-LMS – מצד אחד היא איננה אוהבת את הדרך שבה מערכות לניהול הלמידה מגבילות את הגישה של הסטודנטים שלה למקורות, ותוחמות אותן בתוך כיתה קטנה. אבל מצד שני היא מבינה שעבור הסטודנטים האלה, שרובם הם הראשונים במשפחותיהם לפנות להשכלה הגבוהה, ה-LMS מעניקה מסגרת ואפילו בטחון – התנאים הדרושים ללמידה שעליה היא כותבת במאמרון הזה.

על פניו לדגול בכיתה המבודדת נשמעת כנטישה מההבטחות הגדולות של התקשוב בחינוך. לא אכחיש שזה מצלצל טיפה מוזר, במיוחד כאשר לכל סטודנט היום יש מחשב רב עוצמה וחיבור לאינטרנט בכיס. הנכונות של ליין לכתוב בזכות הרעיון הזה מראה שהיא דבקה במטרות החינוכיות שלה, ומוכנה לאמץ או לדחות את הכלים ואת האמצעים שמקרבים, או מרחיקים, אותה מהן.

תוויות: ,

יום שני, 31 ביולי 2017 

בשביל מי המידע הזה?

לפני כשבועיים ZD Net, אתר שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק לעתים רחוקות גולש לעניינים הקשורים לחינוך, שאלה בכותרת של כתבה:
אפשר, כמובן לראות בשאלה הזאת עוד דוגמה של חוק הכותרות של בטרידג' ופשוט להשיב בשלילה, אבל במקרה הזה מתחת לכותרת מסתתר נושא חשוב מאד שראוי לבחינה לעומק.

הכתבה מספרת על חברה מסחרית באוסטרליה (ששמה לא נחשפה) שהשיגה מידע מפורט על הרקע הסוציו-אקונומי של רבים מתושבי אוסטרליה, וחיברה אל המידע הזה אלגוריתם שמאפשר לבחון את הסיכוי של סטודנט פוטנציאלי להשלים את הלימודים שלו במוסד להשכלה גבוהה. הכלי שבוחן את הסיכוי הזה הוא כנראה זמין לכל צעיר שרוצה להשתמש בו. בלשון הכתבה:
Young adults born into low socioeconomic families can use an algorithm built on government-collected data to determine whether or not they should bother with their tertiary education
קיומו של הכלי, ועוד יותר מזה, היכולת של חברה פרטית לקבל את המידע שעליו הוא פועל, עורר ויכוח ער, ויכוח שמתמקד בשאלה בעלת פן אתי מובהק: צריך להיות ברור שהסיכוי של צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך להשלים תואר בהשכלה הגבוהה קטן משל אלה שבאים מרקע מבוסס יותר, וזה מה שהכלי החדש הזה יראה. לאור זה, האם יהיה זה נכון להרתיע סטודנטים פוטנציאליים מלנסות לשפר את מעמדם באמצעות לימודים באוניברסיטה? באופן מסורתי, הרי, ההשכלה הגבוהה נתפסת כקרש קפיצה למעמד הבינוני. כלי שבאמצעותו צעירים עשויים לגלות שאין טעם שיפנו להשכלה גבוהה עשוי ליצור מצב שבו עוד לפני שהם מעיזים לפנות לאוניברסיטה ולחולל שינוי בחייהם כבר רומזים להם שפשוט לא כדאי.

הכתבה מצטטת מומחית אוסטרלית לענייני פרטיות שמסבירה (באופן די הגיוני) שהדבר המתאים לעשות עם מידע מהסוג שנאסף הוא להשתמש בו כדי לזהות סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה מלימודיהם ולהתערב בצורה חיובית כדי לעזור להם לפני שהם נושרים. אבל כאן מתעוררת שאלה עקרונית – את מי המידע הזה משרת? הרי, כפי שגם צויין בכתבה, בהסתמך על אותו מידע, מוסד להשכלה גבוהה שמעמיד את רווחיו מעל ההצלחה של הסטודנטים שלו (ויש רבים כאלה) יכול להחליט שלא כדאי לו לקבל לשורותיו סטודנטים שאין להם סיכוי להשלים את הלימודים שלהם.

איסוף מידע על מנת לעזור לסטודנטים איננו פסול. כתבה בניו יורק טיימס מפברואר השנה סקרה מספר דוגמאות של predictive analytics (אולי "ניתוחי מידע ניבואיים", אבל קשה למצוא תרגום מוצלח) בהשכלה הגבוהה. מתברר שבאמצעות שימוש נבון יש הצלחות. מוסדות שמצליחות לזהות קורלציות בין קשיים בקורסים מסויימים, או בהסתגלות לסביבה החברתית, לבין נשירה מהלימודים יכולים להתערב לפני שמאוחר מדי. וללא ספק התערבות מהסוג הזה בהחלט יכולה להיות לטובת הסטודנט.

עוד ביוני 2015 ה-Guardian הבריטי פרסם כתבה בנושא הזה. הנקודה המעניינת בכתבה הזאת היא מגוון הנתונים שבהם מוסדות שונים נעזרים. אם בהתחלה של השימוש ב-big data בדקו ציונים, ואולי נוכחות בשיעורים, יישומי ה-LMS הדיגיטאליים של היום מאפשרים פירוט מאד מדויק של הזמן שסטודנטים מבלים באתרי הקורסים שלהם, ובאילו שעות של היום. כל המידע הזה, כמובן, נאגר, ואפשר גם לבדוק את זמן ההגעה לקמפוס, מידת השימוש בספריה, ועוד. וכמובן אפשר גם לסקור את הפעילות ברשתות חברתיות כדי לקבל תמונה רחבה יותר על הסטודנט. אבל גם אם הכל נעשה מתוך כוונה חיובית לעזור, בשלב מסוים קשה שלא יתעורר חשש שהאח הגדול צופה בך כל הזמן.

כזכור, הדוגמאות מהניו יורק טיימס ומה-Guardian על פי רוב מבקשות לעזור לסטודנטים להצליח בלימודים שלהם. אבל ב-Guardian אנחנו גם קוראים ש:
Brockenhurst College in the New Forest is going even further, analysing students’ profiles before they even set foot on campus.
במקרה הזה כבר לא ברור שהשימוש בנתונים הוא לטובת הסטודנט. במקום זה יש כבר צעד לא כל כך קטן לקראת המצב שמתואר בכתבה על אוסטרליה.

לפעמים הצעדים, אפילו אם הם קטנים, די רומסים. מצב כזה ראינו לפני כשנה וחצי כאשר מכתב של נשיא Mount St. Mary's University אשר במדינת מרילנד הופץ ברבים. במכתב שלו הנושא טען שאם בשלב של תחילת הלימודים שלהם האוניברסיטה תצליח לזהות סטודנטים שהסיכוי שלהם לסיים את הלימודים שלהם קלוש, רצוי כבר בשלב המוקדם הזה לעודד אותם לפרוש. יתכן שאותו נשיא באמת דאג לטובת הסטודנטים ורצה למנוע מהם את האכזבה של נשירה בשלב מאוחר יותר. אבל ברור שהוא גם דאג למעמד האוניברסיטה שלו: כאשר סטודנטים פורשים סמוך לתחילת הלימודים שלהם הם אינם נספרים במניין הפורשים, ושיעור ההחזקה של האוניברסיטה נראה חיובי יותר.

אבל יתכן מאד שסגנון המכתב היה חשוב יותר מאשר תוכנו. המכתב התגלגל לאתר Inside Higher Ed וכך למדנו כיצד הנשיא השיב לחברי הסגל שלא אהבו את הרעיון של לעודד סטודנטים לפרוש:
This is hard for you because you think of the students as cuddly bunnies, but you can’t. You just have to drown the bunnies … put a Glock to their heads.
אכן, הסגנון די מזעזע. אבל מעבר לסגנון, המכתב מחדד את השאלה של השימוש ב-big data בהשכלה הגבוהה. נדמה לי שבשלבים המוקדמים של השימוש הזה היה ברור שהכוונה היתה לגייס את הנתונים כדי לעזור לסטודנטים. אבל תוך זמן יחסית קצר הנתונים התחילו להפוך לכלי שפוגע בהם, או לפחות לא העמיד את טובתם כערך מרכזי. יכול להיות שאי-אפשר היה שיהיה אחרת. הרי הנתונים משרתים את מי שמחזיק בהם, וצריך להיות ברור שהם בידי הנהלות המוסדות שישתמשו בהם כדי לקדם את האינטרסים שלהן. ספק אם לסטודנטים יש סיכוי לקבוע מה עושים איתם. יתכן שלפני לא יותר מדי זמן היתה זהות בין האינטרסים של המוסדות לבין אלה של הסטודנטים. אבל כמו עם החברות הדיגיטאליות הענקיות וה-"לקוחות" של השירותים שלהן, הימים של זהות אינטרסים כנראה עברו מזמן.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates