יום שני, 24 באפריל 2017 

מטפורה קולעת, ובכל זאת בעייתית

לפני מספר ימים, בבלוג של Modern Learners, ויל ריצ'רדסון פרסם מטפורה מעניינת וחשובה על תהליכי שינוי בבתי ספר. ריצ'רדסון מספר שבבית ספר שאליו הוא הוזמן לבקר המנהל סיפר לו בהתרגשות על כך שבבית הספר מאפשרים לתלמידים להשפיע על אווירת הכיתה, ובעקבות בקשת התלמידים בכיתה אחת החליפו חלק מכיסאות בית הספר הרגילים בכדורי יוגה. הכדורים האלה איפשרו לתלמידים להיות יותר פעילים בשעת שיעור במקום לשבת ללא נוע. ריצ'רדסון נכנס לכיתה וכותב:
When I turned the corner into the classroom, sure enough, smiling kids all peered up at me from their brightly colored yoga balls.

Behind desks.

In rows.
יכול להיות שכל מילה נוספת מיותרת. הרי הרמז ברור – יכול להיות שהתלמידים בכיתה הזאת עכשיו היו חופשיים יותר להתנועע (ואולי בגלל זה הם אפילו בריאים יותר) אבל הם עדיין יושבים בשורות מול המורה. אין כאן שינוי מהותי בתהליך הלמידה, אלא רק שינוי קוסמטי. לפני כמעט 15 שנים, כאשר הוא פרסם את ספרו הראשון, ריצ'רדסון היה בחזית התקשוב החינוכי. הוא כתב אז שכלי Web 2.0 יכולים לחולל לשינוי החינוך. לאור זה חשוב להדגיש שבעיניו לא רק כדורי היוגה מהווים שינוי קוסמטי. הוא מוסיף:
Most instances of Chromebooks, Google Classroom, iPads, smartphones suffer the same fate of taking potentially interesting technologies and “schoolifying” them. It’s window dressing that makes teachers, parents and others feel better about keeping up with times despite little complementary change in the power relationships between teachers and kids or choice given to students to have some increased agency over their learning.
במילים אחרות, אם לפני מספר שנים חדירת התקשוב לתוך הכיתה היתה עבור ריצ'רדסון מנוף לשינוי, היום הוא רואה בו בעיקר עלה תאנה שמאפשר המשך של החינוך המסורתי. הכנסת עוד מחשבים או טבלטים לתוך הכיתה כבר איננה משמעותי בעיניו. הוא מבקש לתת לתלמידים את האפשרות להשפיע על מה ועל איך הם לומדים – עם או בלי התקשוב. הוא מביא סיפור על תלמיד שמספר לאמא שלו על חווית בית הספר:
We have a lot of choices, but we don’t really have any choice.
(אגב, הסיפור הזה מזכיר לי סיפור שמשה כספי נהג לספר על תלמיד בבית הספר הניסוי בירושלים. התלמיד שאל את המורה שלו "האם גם היום אני צריך לעסוק במה שאני רוצה לעסוק?". מתברר שגם במסגרות הפתוחות ביותר התלמידים מודעים היטב לקיומה של מסגרת מחייבת.)

אבל על אף העובדה שאני מסכים עם ריצ'רדסון שכדורי היוגה, וגם כלים דיגיטליים, אינם בהכרח עדות לשינוי חינוכי מהותי, יש לי בעיה עם מטפורה שלו. הוא הרי מצר על כך שהכדורים עדיין ניצבים מאחורי שולחנות כתיבה ומסודרים בשורות. אותי זה בכלל איננו מפתיע. ריצ'רדסון טוען שבית ספר שמכניס כדורי יוגה לתוך הכיתה באמת מעוניין לחולל שינוי מהותי בחינוך, אבל איננו מתקדם מספיק לקראת השינוי הזה. אני מפקפק בכך שיש באמת רצון לשינוי מהותי. שיפור תנאיי הישיבה בכיתה הוא שינוי מבורך. הוא עדות לכך שמישהו מבין שתלמידים שהם חופשיים להתנועע בשעת שיעור לומדים טוב יותר מאשר תלמידים שמכריחים אותם לא לזוז. אבל הנכונות לשנות את סגנון הישיבה איננה בהכרח מצביעה על רצון לשינוי מהותי. דווקא ההפך יכול להיות הנכון: על מנת להצליח לשמור על שיטות ההוראה הנוכחיות יש צורך לבצע כמה שינויים קוסמטיים. למרבה הצער, יש יותר בתי ספר שבהם מבטלים את ההפסקות הפעילות כדי לפנות יותר זמן להכנה למבחנים מאשר בתי ספר שמשנים את סגנון הישיבה. במילים אחרות, בכלל לא ברור שמערכות החינוך מעוניינות להשתנות בכיוונים שבעיני ריצ'רדסון (וגם בעיני) הם הרצויים.

כהמשך למטפורה שלו ריצ'רדסון כותב שהוא חושש שבתי הספר עסוקים בסידור כדורי היוגה על הסיפון של אנייה ששטה לעבר קרחון. שוב, זאת מטפורה מצויינת, אבל היא מניחה שקברניטי החינוך אינם יודעים, או אינם מבינים, לאן הם מכוונים את בתי הספר, וכתוצאה מכך הם מתקדמים לקראת אסון. אני דווקא חושש שהם כן יודעים לאן הם מכוונים את החינוך. הבעיה היא שהכיוון שלהם איננו הכיוון שריצ'רדסון, או אני, רוצים.

תוויות: ,

יום חמישי, 13 באפריל 2017 

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:
במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

תוויות: ,

יום שלישי, 4 באפריל 2017 

מדכא, אבל לא מפתיע

לפני כשבועיים אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם דיווחו על שני מקרים שבהם שימוש איכותי בתקשוב בבתי ספר נבלם. במקרה השני מחוז שעבר מהשימוש במכשירי iPad למחשבי Chromebook גילה שמשאבי רוחב הפס של המחוז לא היו מתאימים לצרכים החדשים שנוצרו. סולוואי ונוריס מסבירים שמפני שהיישומים שעל מכשירי ה-iPad פעלו כיישומים עצמאיים, דרישות רוחב הפס שלהם היו קטנות לעומת הדרישות של היישומים הווביים שבמחשבי ה-Chromebook. אבל, כפי שהם מוסיפים, המחוז לא דאג למציאות האחרת:
The school board didn’t allocate the money for the networking upgrade because the school board thought that the only real difference between iPads and Chromebooks was that the latter had an attached keyboard. Apparently, no one had explained the networking needs of Chromebooks to the board.
והתוצאה? מכשירים נהדרים שבאמצעותם ניתן להפעיל יישומים לימודיים איכותיים, אינם מנוצלים כמו שצריך. וזה מוביל, כמובן לתסכול מצד המורים והתלמידים.

מדובר בסיפור די עצוב, אבל אפשר להבין את הקושי. הנהלות של מחוזות אינן בהכרח מבינות שיכולת ההתחברות של תלמידים רבים למשאבים אי-שם ברשת נשענת על מערך טכנולוגי ענף ומורכב. אפשר לקוות, ואולי אפילו לצפות, שיסיקו מסקנות וילמדו מהנסיון. יתכן, כמובן, שהמסקנה שיסיקו תהיה שעדיף להמשיך עם רוחב פס מצומצם ולוותר על חלק מהשימוש הלימודי של הכלים, אבל ... אפשר לקוות.

המקרה הראשון הוא המעניין יותר, וגם המדכא יותר. הפעם לא מדובר במקרה של העדר ידע טכנולוגי, אלא במקרה של סדר עדיפות חינוכי עקום. ואת זה, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לתקן.

סולוואי ונוריס מדווחים על פרויקט שבו הם היו מעורבים – פרויקט שנסוב סביב השימוש במערך של כלים שיתופיים (כלים שהם עצמם היו מעורבים בפיתוחם) על גבי מחשבי Chromebook בקורסי לשון בבית ספר תיכון. מנהל בית הספר אישר את רכישת המחשבים כדי לאפשר את הפעלת הפרויקט. הם כותבים:
In June, the pilot project was deemed a huge success. The teachers had put a tremendous amount of effort into creating new, inquiry-oriented curriculum materials that exploited the collaboration software. Student engagement in classwork was up — as was student achievement. The principal was pleased and told the teachers that they would be able to use the carts of Chromebooks again in 2016-2017.
אבל מה שסוכם בסוף שנת הלימודים נתקל במציאות אחרת עם פתיחת שנת הלימודים החדשה. מחשבי ה-Chromebook שנרכשו במיוחד עבור הפרויקט של שני המורים כבר לא הועמדו בראש ובראשונה לרשותם כמו שהובטח, אלא הפכו לנחלת הכלל, עם סדר עדיפות שהציב את הפרויקט בעדיפות נמוכה:
Of course, there were all sorts of rules about when a cart could be signed out and for how long it could be signed out. The icing on the cake rule on cart sign out was this: Those using the computing devices for state testing purposes had priority. State tests, district tests, and even classroom tests had priority over curricular use of the computing devices. In effect, then, there was no way the two English teachers would have the kind of access in 2016-2017 to computing devices for their students that they had enjoyed in 2015-2016.
אפשר אולי להבין שמורים אחרים, שראו שהמחשבים היו בשימוש בבית הספר ירצו גם הם להשתמש בהם. ולכן אפשר גם להבין שקשה היה למנהל לעמוד בהבטחתו. אבל זה איננו מה שקרה במקרה הזה. לא נוצר תחרות לשימוש פדגוגי, אלא ניתנה עדיפות להכנות לקראת מבחנים – ולא רק המבחנים הסטנדרטיים החשובים והמשמעותיים, אלא מבחנים באופן כללי. זאת ועוד: סולוואי ונוריס מוסיפים שמפני שכישורי הקלדה נחוצים למבחנים הסטנדרטיים, גם השימוש במכשירי ה-Chromebook לאימון בהקלדה קיבל עדיפות על השימוש בפרויקט. הם מציינים בפליאה:
Typing practice gets priority over curriculum!
אז מה ניתן ללמוד מכל זה? למען האמת, לא הרבה חדש. עצוב שבעיני מנהל בית ספר השימוש בכלים דיגיטאליים כדי להכין את התלמידים למבחנים עדיף על שימוש בכלים האלה לצרכים פדגוגיים, אבל בארה"ב של היום זה איננו צריך להפתיע. עוד בשנת 2013 כאשר בלוס אנג'לס הוחלט לרכוש מכשירי iPad עבור כלל התלמידים (פרויקט שממספר סיבות הוכתר ככשלון חרוץ) ציינתי שההחלטה לרכוש את המכשירים היתה החלטה שהתקבלה באופן מזורז, ולא התייחסה בעיקר לאיכויות של הכלים. כפי שהוסבר אז בלוס אנג'לס טיימס:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
מאז אולי מצאו שמחשבי Chromebook עדיפים על מכשירי iPad (בלוס אנג'לס בזמנו גילו שבלי מקלדות נפרדות התלמידים התקשו להשתמש במכשירים במבחנים) אבל סדר העדיפות נשאר כפי שהיה. קודם כל מבחנים, ורק אחרי זה (אם בכלל) למידה.

תוויות: , ,

יום שבת, 25 במרץ 2017 

למה בכלל שיכתבו בבית הספר?

לפני כמעט חודשיים, בבלוג כיתתי של בית ספר במדינת אורגון, תלמיד בכיתה ז' פרסם מאמרון:
בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה"ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:
The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על "דיוק" בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז' הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:
If students know that they're being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים "קוראים" את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז' התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 12 במרץ 2017 

ואולי בכל זאת בית הספר עושה משהו נכון?

אין זה סוד שאני, כמו אנשי חינוך רבים אחרים, מודאג מהדגש ההולך וגדל שמערכות חינוך שמות על מבחנים. בפני עצמו, מבחן איננו דבר פסול. הוא יכול לשקף את המידה שבה תלמיד קלט את המידע שמורה ניסה להקנות, וכמו-כן הוא יכול להעיד על האפקטיביות של ההוראה של המורה. במידה, כמובן. קיימות דרכי הערכה אחרות, ולא פעם אפקטיביות יותר, אבל היום נדמה שבמסגרות לימודיות רבות המבחן נעשה לאמצעי ההערכה הבלעדית. יש, אמנם, סוגים שונים של מבחנים, אבל הרווח ביותר הוא המבחן שנעשה לבד ובשקט, וללא שום עזרים או מקורות מידע חיצוניים. מצפים מהתלמיד לזכור כל מה שעליו לדעת. באופן מאד בעייתי, מספר השעות בשיעור המוקדשות למבחנים כאלה, ולהכנה לקראתם, מתחרה עם שעות ה-"לימוד" הרגילים, ורבים מהמבחנים האלה הם "high stakes" – יש להם השפעה משמעותית מאד על המשך חייהם של התלמידים ועל הפרנסה של המורים.

רבים מצביעים על הנתק שקיים בין מערכות חינוך שלכאורה אמורות להכין תלמידים לעולם התעסוקה (מטרה שמבחינתי האישית איננה בין המרכזיות של החינוך) לבין מה שבאמת קורה היום בשוק העבודה. מציינים שבמקומות העבודה של היום מעודדים את העובדים לשתף פעולה, לעזור זה לזה, ולדעת לאן לפנות כדי למצוא תשובות לבעיות שבהן נתקלים. וזה, כמובן, בניגוד למתרחש בבית הספר. שם, כפי שבמיוחד בא לביטוי במבחנים, מצפים מהתלמיד לזכור כל מה שחשוב בלי להעזר בעמיתים ובלי האפשרות לפנות למקורות זמינים. לאור זה, שואלים למה, אם מערכת החינוך אמורה להכין את התלמיד "לעולם האמיתי", היא נאחזת בתרבות מבחנים מלאכותית שאיננה משקפת כיצד העולם של היום פועל.

לאחרונה קריקטורה שממחישה את אי ההתאמה הזאת הופיעה במספר די רב של אתרים:
הקריקטורה איננה חדשה –ג'ון דה-רוסיאה (John de Rosier) שבמשך כ-13 שנים היה הקריקטוריסט של עיתון ה-Times Union בעיר אלבני שבניו יורק פרסם אותה באפריל של 2012. (כחצי שנה מאוחר יותר דה-רוסיאה פוטר מהעיתון, כנראה בגלל קיצוצים שהם נחלתם של עיתונים רבים.) כבר אז היא הופיעה במספר לא קטן של אתרים, ועכשיו היא זוכה שוב לעדנה. אינני יודע אם משהו מיוחד הוביל לתפוצה המחודשת הזאת. למיטב ידיעתי לא התרחש אירוע מיוחד שעורר את חידוש ההפצה.

לפני כשבוע פגשתי את הקריקטורה שוב, הפעם בכתבה ב-Huffington Post שהביאה:
בכתבה הזאת בנג'מין הארדי מבקש להסביר למה תלמידים שמצטיינים בבית הספר אינם בהכרח העובדים המוצלחים במקומות העבודה החשובים של היום. (בשנתיים האחרונות הארדי פרסם כתבות רבות ב-Huffington Post, אם כי נדמה לי שזאת הראשונה שקראתי.) הוא טוען שהתלמידים שמקבלים ציונים גבוהים הם אלה שלמדו כיצד להחזיר למורים את התשובות הרצויות, לעשות את מה שמצפים מהם. הארדי טוען שההתנהגות הזאת איננה ההתנהגות שהיא נחוצה בשוק העבודה של היום. הוא מסביר:
A “socialized” mindset, which reflects the lowest stages of conscious development, was exactly what was needed to succeed in an industrial model of work. However, as Kegan and Lahey explain, the world doesn’t need obedient and compliant factory workers anymore. Rather, the world, and every organization, needs people to raise their conscious awareness.

Rather than being “socialized,” the world needs “self-authoring” individuals who are independent thinkers who take responsibility over their own work and lives. People at this stage of development trust themselves enough to make mistakes, they take initiative, and they are self-directed learners.
לפי הארדי, התלמידים שהם לכאורה הבינוניים הם אלה שבוחרים לא ליישר קו עם הציפיות של בית הספר, ובכך הם מפגינים יצירתיות ועצמאות – התכונות שהן באמת החשובות בשוק העבודה של היום. יכול להיות שהארדי צודק, אם כי נדמה לי שהוא מציג אידיאליזציה של הבינוניות שאיננה שונה במהות מהאידיאליזציה ההפוכה שתלמידים מצטיינים הם אלה שמיועדים להצלחה. אבל ללא קשר לאמיתות של הטענות של הארדי, ברור שהיכולת להשיב למבחנים באופן מוצלח איננה מדד של הצלחה עתידית. הטענה שהצלחה במבחנים הינה "real-world skill" בהחלט די מגוחכת.

ואולי לא? צריך להיות ברור לכולם שעל אף העובדה שמהללים אותם וטוענים שהן המבוקשות בשוק העבודה, תכונות כמו יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה אינן תואמות חלק גדול מאד ממקומות העבודה שנפתחים לבוגרי בתי הספר. זאת ועוד: כתבה חדשה ב-The Outline רומזת שאפילו בתחום ההיי-טק לא תמיד מחפשים את התכונות האלו.

לפני כחודש מתכנת מוכר ומוערך העלה ציוץ ב-Twitter בו הוא ציין שכאשר הוא זקוק לקוד מסויים, במקום לשלוף אותו מהראש הוא עורך חיפושים עבורו ברשת. הציוץ הזה היה, כנראה, בתגובה לנוהג בראיונות עבודה לחברות היי-טק – לבקש ממועמדים לפתור בעיה בלוח שבחדר הראיון. לפי הכתבה:
This interview style, widely used by major tech companies including Google and Amazon, typically pits candidates against a whiteboard without access to reference material — a scenario working programmers say is demoralizing and an unrealistic test of actual ability.
בעקבות הציוץ הראשון הזה מתכנתים מוצלחים נוספים העידו שגם הם אינם שולפים קוד מהזכרון, אלא מחפשים ברשת.

אינני בקיא בנעשה בחברות היי-טק, אבל קשה לא לזהות כאן דמיון למתרחש בבתי הספר. שוב מהכתבה:
People spend weeks preparing for this process, afraid that the interviewer will quiz them on the one obscure algorithm they haven’t studied
הכתבה מקשרת לכתבה ב-Medium שממחישה עוד יותר את הדמיון בין הנוהג למבחנים בבתי הספר:
Meanwhile, a cottage industry has emerged that reminds us uncomfortably of SAT prep. An individual can spend thousands of dollars learning the cultural norms necessary to get themselves into a desk at a technology firm. Research tells us the SAT doesn’t effectively predict college or career outcomes, and we believe current interview practices do not currently predict future success within a company.
דה-רוסיאה חשב שהוא עשה צחוק כאשר הוא כינה את היכולת להבחן באופן מוצלח כישור של העולם האמיתי. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. מתברר שבאותו "עולם אמיתי" היכולת להבחן היא כישור די נחוץ. יכול להיות שזה בכלל איננו צריך להפתיע. מערכת החינוך ושוק העבודה הם פנים שונות של אותה חברה. על אף ההכרזות הרבות שמערכת החינוך מיושנת ואיננה מכינה את תלמידיה כראוי לשוק העבודה של היום, אותם מקומות העבודה, אפילו אלה שנחשבים המתקדמים ביותר, אינם משתחררים מהדפוסים שהוטמעו בנו עם הצלצול של בית הספר.

תוויות: ,

יום שלישי, 7 במרץ 2017 

חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה

כבר מספר פעמים בעבר הערתי כאן שאני חושש שבמידה רבה ראשי התיבות MOOC איבדו את משמעותם. המונח כבר איננו מתייחס ספציפית לקורסים מקוונים (ו/או פתוחים) רב משתתפים, אלא לכל נסיון ליצור מסגרת לימודית על הרשת. אין זה אומר שאין קורסים פתוחים, רק שעכשיו אפשר גם לדרוש תשלום (ולא בהכרח סמלי) או לכוון את הקורס לאוכלוסייה ייחודית (לבוגרי Harvard, למשל) ועדיין להתהדר בכותרת MOOC. אין בכך שום פסול, אם כי נוצר מצב שבו אין היסטוריה, כאילו שלפני הופעת קורסי MOOC לא היו נסיונות טובים ומרשימים של בניית מסגרות למידה בצורה מקוונת. זאת ועוד: מוסדות להשכלה גבוהה, ספוגי חרדת ההחמצה (FOMO – Fear of Missing Out), נרתמים לבניית קורסים "פתוחים" וגדולים במקום להתמקד במנדט הספציפי שלשמו הם קיימים.

וכמובן שלמוסדות האלה יש, או לפחות היתה, סיבה לחשוש. לפני חמש שנים, בראיון לכתב העת Wired, סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, תיאר את החזון שלו. באותו כתבה סטיבן לקארט הבהמר שתרון:
imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:
In 15 Years From Now Half of US Universities May Be in Bankruptcy.
היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

תוויות: , ,

יום שבת, 4 במרץ 2017 

היכן האנושיות באמת נחוצה?

אני מודה, לא פעם אינני מעודכן כמו שאולי הייתי רוצה להיות. עדות טובה לכך היא החשיפה המאוחרת שלי למבצע הפרסום של מזרחי טפחות. כן, ראיתי פרסומות בטלוויזיה שמסבירות לי שהבנק מבטיח ליווי של בן אנוש לכל לקוח, אבל משום מה חשבתי שמדובר בקמפיין חדש. כך לפחות התרשמתי שכאשר ראיתי שלט חוצות של הבנק שהכריז:
אין תחליף לאנושיות
הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על "הגן הדיגיטלי הראשון בישראל", אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה "ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי", אבל מה שאנחנו פוגשים איננו "מרחב דיגיטלי" אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא "לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם". יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו "לנהל את עצמם בעצמם" הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-"בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות". וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים "החשובים באמת". השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב' פ' סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר "The Revenge of the Analog". סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר "אישי". הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:
You want people to understand that you’re still there and that you’re doing something for them. In the computer age, you can say work is being done by typing. It has the immediate naturally understood connotation of ‘I’m doing something for you.
לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates