בלוז אמריקאי קלאסי מכיל את המשפט הנפלא "
laughing just to keep from crying" (ב-YouTube אפשר למצוא מספר ביצועים טובים. אני ממליץ על
הביצוע של אודטה). נדמה לי שתחושה מהסוג שהמשפט הזה מבטא ליוותה את אודרי ווטרס כאשר לפני יומיים היא פרסמה:
דבריה של ווטרס אינם בדיוק מאמרון. הם מופיעים בפורמט של Storify, כלי שמאפשר ללקט ציוצים ומקורות נוספים ולהציג אותם ברצף שיוצר "סיפור". ווטרס כותבת בתגובה ל
כתבה מאת אנייה קמנץ על המיזם הלימודי Knewton. הכתבה מתארת את הרעיונות שבסיס המיזם, ומכילה קטעים מתוך ראיון עם יוצר Knewton, הוסה פיריירה (Jose Ferreira). ווטרס גם מתייחסת ל
ראיון שהתפרסם ב-Wired עם דוד קונץ, סגן הנשיא לענייני מחקר של Knewton.
כבר עם התחלת דבריה, ברור שמשהו מרגיז את ווטרס. היא מצטטת את המשפט הראשון של הכתבה של קמנץ:
Imagine every student has a tireless personal tutor, an artificially intelligent and inexhaustible companion that magically knows everything, knows the student, and helps her learn what she needs to know.
כותרת הכתבה של קמנץ שואלת "?What If You Could Learn Everything". ווטרס איננה מתרשמת. היא מציינת שיש תשובה פשוטה לשאלה הזאת: אי-אפשר. היא מוסיפה גם שמכונות אינן יכולות ללמוד את הכל כדי שהן יילמדו אותנו. מדובר, כמובן, בכותרת בלבד, אם כי כותרת שדי בצדק מרגיזה את וורטס. אבל עבור קמנץ זאת כנראה אפשרות חיובית, אפשרות שעומדת בניגוד לשיעורים המשעממים הכל כך מוכרים לנו בבתי הספר היום. בראיון שנערך איתו קונץ איננו מתמקד באפשרות ללמוד את הכל, אבל הוא כן מרחיב על הרעיון הבסיסי שמאחורי Knewton:
The question our machine is trying to answer is, of all of the content that’s available to me in the system, what’s the best thing to teach you next that maximizes the probability of you understanding the big things that you need to know? What’s best next?
It’s not just what you should learn next, but how you should learn it. Depending on your learning style, it might be best to introduce linear equations through a visual, geometric approach, where you plot the lines and show the intersection. For others, they might respond better to an algebraic introduction.
כאשר קוראים את הדברים האלה קשה לא להזכר בסיפור הקצר הקלאסי של איזק אסימוב מלפני 60 שנה:
The Fun They Had (יש גם
תרגום לעברית). הסיפור מתרחש באמצע המאה ה-22. גיבורת הסיפור, ילדה בת 11, לומדת באמצעות רובוט אישי המותאם לקצב הלימוד שלה. כאשר היא וידיד מוצאים ספר (מודפס!) שמתאר את בית הספר של המאה ה-20, היא בטוחה שהילדים של אז בוודאי אהבו ללמוד בכיתה.
ביסודו של דבר המורה-רובוט שבסיפור של אסימוב איננו שונה מהותית ממערכת ההוראה של Knewton. שניהם מופקדים על העברה יעילה של המידע שמישהו קבע שהתלמיד צריך "ללמוד". שניהם עוברים כיוונון על מנת להתאים את עצמם לקצב הלימוד של התלמיד. בסיפור של אסימוב איננו יודעים אם זאת החברה כולה, המערכת החינוכית, הורי הילדה, או מישהו אחר, שקובע מה צריכים ללמוד. במקרה של Knewton ברור שה-"כלי" משרת את המערכת החינוכית הקיימת והיעדים הלימודיים שהיא הציבה לתלמידים.
אבל יש, כמובן, הבדל משמעותי. הסיפור של אסימוב מתרחש באמצע המאה ה-22, ואילו Knewton פועל כאן ועכשיו. קמנץ כותבת שלא נצטרך לחכות הרבה זמן לחזון להתממש:
But here’s the vision. Within five or 10 years, the paper textbook and mimeographed worksheet will be dead. Classroom exercises and homework—text, audio, video, games—will have shifted entirely to the iPad or equivalent. And adaptive learning will help each user find the exact right piece of content needed, in the exact right format, at the exact right time, based on previous patterns of use.
קשה לא להתרשם מהחיבור הנפלא הזה בין תוכן, פורמט, ועיתוי, עם הדגש החוזר על ה-"מדויק". בראיון איתו קונץ מציין שבמערכת של Knewton יש יותר ממיליון "data points" עבור כל תלמיד שלמד רק בקורס אחד באמצעות המערכת, והוא מבטיח שכמות הנתונים תמשיך לתפוח. ברור שהדברים כאן נכתבים בהתפעלות חיובית – מי יכול להתווכח עם עוד ועוד נתונים שמאפשרים לנו להתמקד באופן מדויק על מה שתלמיד צריך. העובדה שבזכות הדיגיטאליות כבר לא יהיה צורך בספרים מודפסים או דפי עבודה משנית לנקודה המרכזית – שהודות לאיסוף הנתונים המאסיבי על הלמידה של התלמיד מלאכת ההוראה תהפוך למדע מדויק. ואם הדברים אינם מספיק ברורים, פיריירה מבהיר כיצד המערכת שלו פועלת:
By watching as a student interacts with it, the platform extrapolates, for example, “If you learn concept No. 513 best in the morning between 8:20 and 9:35 with 80 percent text and 20 percent rich media and no more than 32 minutes at a time, well, then the odds are you’re going to learn every one of 12 highly correlated concepts best that same way.”
בתפיסות החינוכיות שמהם אני יונק, כאשר מדברים על "למידה ממוקדת תלמיד" לא לזה מתכוונים.
גם עבור ווטרס מדובר יותר בחלום בלהות מאשר בחזון רצוי. עם זאת, היא "מתחממת" כלפי הנושא יחסית לאט. תחילה היא "מתווכחת" עם הטענות שבכתבות. היא מציינת שהיה רצוי לו קמנץ, וג'יל בראשי, שראיינה את קונץ, היו בודקות אם יש בכלל ביסוס מחקרי לטענות של אנשי שיווק. כמו-כן, היא כותבת שאין הוכחות ל-"סגנונות למידה" (ומביאה קישור למאמר של פסיכולוגים מסבירים את הנושא). אבל בהמשך ווטרס כבר איננה יכולה להתאפק, ובחשבון ה-Twitter שלה היא מעלה "דוגמאות" משלה להתמקדות המדויקת בהרגלי הלמידה של התלמיד על מנת לסייע לו ללמוד. לדוגמה:
"According to your clickstream, we've decided you learn calculus best at 7am on Thursdays through an anal suppository"
וגם:
"We've decided you'll learn quadratic equations best if you're strapped to this table and stimulated with a goose feather."
יש עוד. כנראה כאשר ווטרס נכנסת לשוונג קשה לעצור אותה, וקשה לא לצחוק בקול רם משרשרת האסוציאציות שלה. כמה מהאנשים שעוקבים אחריה ב-Twitter גם מצטרפים לחגיגה. באמת, מצחיק ... אבל כמובן גם עצוב.
אולי הדבר העצוב ביותר בכל היומרה הזאת היא שיוזם Knewton מעיד על עצמו שהוא השתעמם מאד כאשר הוא היה תלמיד בבית הספר, והרצון שלו ליצור חוויה לימודית אחרת נובע מכך שהוא סבל שם. אבל דווקא בגלל זה קשה להבין למה הוא יוצר מערכת של למידה "אישית" שבסופו של דבר מבודד את התלמיד מעמיתיו, ומונע ממנו את החוויה של שיתוף בתהליך של גילוי. לטעמי, במקום לבטל את ההיבטים של בית הספר שמובילים לשעמום הוא מקצין אותם. מה שהוא יוצר איננו הלמידה שתאפשר לתלמיד לחוות חוויה לימודית חיובית.
לפני כמעט שנה, ניצלתי הזדמנות אחרת להזכיר את The Fun They Had של אסימוב. גם אז, עשיתי זאת במסגרת של השוואה בין גישות שונות לשימוש בכלים דיגיטאליים בחינוך. לאור זה, אפשר אולי לציין שמעט מאד השתנה במהלך השנה האחרונה. יש עדיין מי שחולם על השימוש בתקשוב על מנת לאפשר ללומד לקדם את הלמידה של עצמו, תוך כדי שיתוף עם לומדים אחרים, ויש מי שבטוח שהתרומה האמיתית של הדיגיטאליות נמצאת באפשרות לייעל את הגשת חומרי הלמידה המורשים לתלמיד. אבל יש בכל זאת שוני משמעותי בין אז והיום. אני משוכנע שהאירוניה והעוקצנות שבכתיבה של ווטרס נובעות מהתחושה שהחלום החינוכי שלה חומק לה מהידיים. בסופו של דבר, ההומור הוא הדרך היחידה שנותרת לה לשמור על התקווה.
