« לדף הראשי | היו זמנים? » | נו טוב, גם זה משהו » | הפתעה? » | האם ה-PLE כבר נחלת העבר? » | מה כל כך מרשים כאן? » | לא נוסטלגיה; תיעוד » | תמצית הבעיה » | זה לא רק עניין של אובדן » | לדעתי, הסטודנטים האלה עוברים את המבחן ... בגדול! » | ואולי זה רק עניין של זמן ... וקצת הקניית מיומנויות » 

יום שבת, 13 בספטמבר 2014 

בשבח הבוץ

התפקיד שמכשירים דיגיטאליים ממלאים בבית הספר משתנה ומתגוון במהלך השנים. לפני עשרים שנה, כאשר במקרה הטוב אפשר היה למצוא שני מחשבים ליד הקיר האחורי של הכיתה, השימוש במחשב התבטא לעתים קרובות כפרס – תלמיד שסיים משימה כיתתית זכה לשבת מול המחשב ולשחק משחק "לימודי". באותה תקופה כיתות שלמות הוצעדו למעבדת המחשבים של בית הספר, ושם כל התלמידים היו אמורים להתמקד באותה פעילות מונחית. בימים של מחשב נייד לכל תלמיד אפשר עדיין למצוא שרידים של פעילות כיתתית מונחית, כאשר כל הכיתה קוראת באותו ספר (לימוד) דיגיטאלי או פועלת לפי אותו דף עבודה שמחולק לכל התלמידים.

אפשר להבין פעילות לימודית מהסוג הזה. בתי ספר, הרי, כמעט תמיד מאורגנים לפי כיתות גיל, וכל שיעור נפרד מתמקד בתחום דעת אחד. לאור זה היה הגיוני שכאשר כלים דיגיטאליים חדרו לתוך התמונה הזאת הם יישרו קו עם הארגון הקיים (ועם הציפיות של החברה כלפי מה שאמור להתרחש בבית הספר). חלק ניכר מהמתח שנוצר סביב הכלים האלה בחינוך נובע מכך שביכולתם של כלים דיגיטאליים לפרוץ את המסגרות הקיימות האלו, אבל היכולת הזאת פוגשת את הרצון של המערכת להגביל את הפריצה הזאת. באותה המידה שתקשורת אינטרנטית יכולה להביא ספר לימוד דיגיטאלי לכיתה שלמה היא יכולה לאפשר לכל תלמיד לאתר מידע שונה שאיננו בהכרח "מורשה" או תואם את רצונות המערכת.

בנוסף למתח המתמשך הזה, קיים מתח נוסף שהורים רבים משמיעים – האם הרדיפה אחרי השימוש בטכנולוגיות חדשות בבית הספר באמת נחוצה לתלמידים שזקוקים למרחב שבו הם יכולים להתנסות ולשחק כדי להכיר את העולם שלהם. המתח הזה בא לביטוי בסיפור שקנדס שיבלי מספרת בבלוג שלה. שיבלי כותבת שבפגישה שלה עם אם שהיא פגשה היא סיפרה, די בהתלהבות, שבקרוב מכשירי טבלט יהיו זמינים בכל כיתות הגן וכיתות א' וב' במחוז שלהם. האם שאלה:
Don’t they get to play in dirt anymore?
שיבלי הגיבה שהמכשירים האלה אינם צריכים לשמש רק לצורך תרגול. היא הדגישה שהם יכולים למלא תפקיד חיובי בלמידה. אבל על אף העובדה ששיבלי הגנה על השימוש בכלים דיגיטאליים בכיתות צעירות, השאלה של האם עוררה אצלה הרהור: לא כולם מזהים בכלים דיגיטאליים תוספת חיובית לתהליך הלמידה. אמנם באמצעות הטבלט אפשר לצייר, אבל אולי מספיק לצייר רק באמצעות גירים? שיבלי עונה לעצמה שעלינו לראות בכלים דיגיטאליים עוד ארגז חול שבו הילדים יכולים, וצריכים, לשחק. ארגז החול החדש הזה הוא דיגיטאלי, אבל התפקיד שלו זהה לארגז החול המוחשי. שיבלי כותבת:
So where does the dirt come in? Digital learning is another kind of hands-on, messy learning. It is our job to balance it so every child — our children, our students — experiences the mess and mud of learning in the science lab, in the outdoors, on our tablets, with crayons and paper (gasp!), and in collaboration with those we can connect to only digitally. Think of it as connected mud.
כצפוי, המטפורה של שיבלי מאד מוצאת חן בעיני. כלים דיגיטאליים אכן צריכים להוות עוד מגרש משחקים שבו התלמיד יכול לשחק, לגלות, ללמוד. ובכל זאת, יש בעיה – קשה מאד ליישם את התפיסה הזאת במערכות חינוכיות כפי שהן קיימות היום.

האם ששואלת אם היום כבר לא מרשים לילדים לשחק בבוץ מגיבה להמצאותם של כלים דיגיטאליים בכיתה, וחשה שאלה מונעים את המשחק החופשי של ילדיה. אבל מה שמונע את המשחק איננו התקשוב, אלא תפיסה חינוכית הגורסת שהתקשוב צריך לשרת את ייעול הלמידה. כזכור, לאורך היסטוריית הכניסה של כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה הכלים האלה שירתו שני אדונים (לפחות). מצד אחד הם יישרו קו עם הדרישות של המערכת הקיימת וייעלו העברת מידע מהמורה לתלמיד, וסייעו בבדיקת הנלמד. מצד שני, הם הרחיבו את גבולות הכיתה, פתחו אותה למקורות חדשים, ואפשרו משחק וגילוי חופשיים. "בוץ מקושר" (אישית אולי עדיף "בוץ דיגיטאלי") הוא מטפורה נהדרת לגישה השנייה הזאת. הוא נותן ביטוי לגישה חינוכית שמייעדת תפקיד לימודי חיובי לכלים האלה. הוא מזכיר לנו שאין זאת הדיגיטאליות שחוסמת את המשחק שכל כך נחוץ ללמידה, אלא גישה חינוכית מוטעית. הבעיה היא שאם לפני עשרים שנה הרגשתי שהכלים הדיגיטאליים שחודרים לתוך מערכת החינוך יעזרו לנו לגבש ולקדם את הגישה האחרת, היום אני חושש שהגישה המסורתית גוברת על היכולות הפותחות של הכלים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates