« לדף הראשי | מה, באמת?!? » | אולי בעצם דוח מעודד » | לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר » | שני צדדים של אותו מטבע » | ואולי זה איננה שאלה של איזה כלי עדיף » | לא, אינני שולל את השימוש בנתונים » | האם היה בכלל צורך לשאול? » | אבל מה כל כך רע בזה? » | מה, שוב! » | מטרה ראויה – ואמצעים שונים להשיג אותה » 

יום שישי, 25 בספטמבר 2015 

מיתוס ה-"אנחנו" - נחמד, אבל בכל זאת מיתוס

פעם אחר פעם – בוודאי עבור חלק מהקוראים שאולי מגיעים לכאן מדובר ביותר מדי פעמים – אני מדגיש שלא ניתן לבחון את הכדאיות או את היעילות של התקשוב בחינוך מבלי לקבוע תחילה את המטרות שהתקשוב אמור להשיג. מי שמבקש לשפר את הציונים של תלמידים במבחנים סטנדרטיים עשוי להסתכל על מאות הדוגמאות של בלוגים בבתי הספר ולטעון שאין כל תועלת בתקשוב. כמו-כן, מי שמעמיד את פיתוח הביטוי האישי של התלמיד במרכז העשייה החינוכית ישאל לשם מה יישומים תקשוביים שמתרגלים את התלמיד לקראת מבחנים. בקיצור, גם אם זה נאמר יותר מדי פעמים, אין מנוס מאשר לזכור תמיד שלא ניתן לקבוע אם התקשוב משיג את המטרות החינוכיות שמציבים לו אם לא מגדירים באופן ברור את המטרות האלו.

הפתיחה המסורבלת הזאת באה על מנת להסביר למה התקשיתי להזדהות עם מה שכתב ויל ריצ'רדסון במאמרון שהוא פרסם ב-Educating Modern Learners לפני כמעט שבועיים. (עד עכשיו נמנעתי מלהתייחס כאן לחומרים במתפרסמים באתר של EML מפני שרבים מאלה אינם זמינים למי שלא רכש מנוי. המאמרון הזה של ריצ'רדסון זמין לכל מי שפותח חשבון חינם באתר.) ריצ'רדסון כותב שתוך כדי עיון באתר של אנשי חינוך שהוא מעריך הוא נתקל ברשימת המלצות לפיתוח התנאים ליצירתיות בבתי הספר. בין ההמלצות שהפעילים באתר מבקשים לקדם הוא מצא "ללמד את התלמידים לשאול את השאלות שלהם". בעקבות זה ריצ'רדסון מהרהר:
If we just let kids continue to ask questions when they got to school, would we have to “teach” them how to do this when they got older?
עוד דוגמה שריצ'רדסון מביא להמלצות שנמצאות באתר היא "לדמיין מחדש את מרחב הכיתה". לזה הוא מעיר:
Imagine the shock that kids experience when they show up to school on day one and their learning spaces move from playgrounds and neighborhoods to four walls. I know that for some kids those four walls may offer more than they’d get in their own neighborhoods, but there’s no doubt that as kids progress through school, those four walls get less creative and more constraining as they go. So now we need to “rethink” them? What if we’d never rethought them in the first place?
ההערות של ריצ'רדסון די הגיונית. הרי כיצד קרה שילדים שהם סקרניים מטבעם אינם יודעים לשאול שאלות טובות כאשר הם מגיעים לבית הספר. מה קרה שעכשיו בתי הספר צריכים לקדם משהו שחסר, משהו שרבים משוכנעים נמצא "באופן טבעי" אצל ילדים.

נדמה לי שמבחינה חינוכית ברור שאני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. ובכל זאת משהו במה שהוא כותב מאד צורם לי. כאשר אני מנסה לזהות את הבעיה אני חש שהיא נמצאת בשימוש במילה "אנחנו". ריצ'רדסון כותב שלוּ תחילה לא היינו "שוברים" את המנגנונים שיש לנו כדי לחנך למטרות הרצויות, לא היה צורך היום לתקן את המצב. כאשר ריצ'רדסון משתמש ב-"אנחנו" כדי להתייחס לקהילת אנשי החינוך שהם שותפים לאותן מטרות כמו שלו, השימוש הזה בהחלט מתאים. אבל לטעמי במה שהוא כותב כאן הוא מרחיב את השימוש במילה הזאת מעבר לגבולות האמיתיים שלו.

כך יוצא שתחת מטריית ה-"אנחנו" הוא מכליל גופים וקבוצות שהמטרות החינוכיות שלהם שונות מאד משלו. וכאשר הוא עושה זאת הוא מכשיל את עצמו. הרי אני אישית בטוח שעשיתי לא מעט טעויות חינוכיות במהלך הקרירה (אם אפשר לקרוא לה כך) שלי כאיש חינוך, אבל אינני חש את עצמי אשם בכך שהייתי שותף לשבירת המנגנונים של פיתוח היצירתיות של תלמידים. לא אני זה שקבע שהמרחב המתאים ללמידה צריך להיות מתוחם בארבעה קירות.

אינני כותב את כל זה על מנת להתגונן או להצטדק, אלא כדי לנסות להבהיר נקודה שבעיני מאד חשובה. אם החינוך היום בעולם המערבי מתמקד בהישגים "לימודיים" כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים זאת איננה באשמת קהילת אנשי חינוך שזמנית איבדה את הדרך, או אולי לא עמדה מספיק על המשמר. החינוך נראה כך היום מפני שגורמים פוליטיים וכלכליים אחרים, עם מטרות שונות מאשר אלה של ריצ'רדסון (ושלי), הצליחו לנתב אותו לכיוונים שנראו להם החשובים והנכונים. כמו-כן, הם הצליחו לעשות זאת יותר מאשר קבוצות אחרות הצליחו לנתב אותו לכיוונים הרצויים בעיניהן. יש, הרי, מורים רבים שמזדהים עם דבריו של ריצ'רדסון ורוצים לקדם את אותן המטרות בכיתות שלהם. אי-ההצלחה שלהם איננה נובעת מהעדר רצון או אפילו מהעדר חזון, אלא מפני שהמערכות שבתוכן הם עובדים דורשות מהם לעבוד בצורה מסויימת שנוגדת את התפיסות החינוכיות שלהם.

ובכל זאת אפשר לשאול "אז מה?". הרי די ברור שריצ'רדסון בסך הכל מנסה לתאר את המשימות שעומדות לפני אלה מאיתנו שרוצים להזיז את החינוך של היום בכיוון אחר. אבל משתמע מהדרך שבה הוא עושה זאת שהעובדה שהתקשוב נכשל בנסיון להשיג את המטרות הרצויות היא כשלון של קבוצת אנשים שלא עמדה מספיק על המשמר או לא נלחמה מספיק. ראייה כזאת מתעלמת מכך שיש קבוצות אחרות שמושכות את החינוך בכיוון אחר, ושלאותן קבוצות משאבים רבים על מנת לקדם את המטרות שלהן. שוב, לא מדובר בתוצאה שנובע מאובדן דרך, או של העדר היכולת של אנשים בעלי כוונות טובות לתאר נכון את המטרות שלהם. העובדה שהיום התקשוב איננו משרת את המטרות החינוכיות של אנשים כמו ריצ'רדסון איננה אומרת שהתקשוב נכשל, אלא שהוא הצליח – אבל בשירות המטרות של כוחות אחרים בחברה.

ריצ'רדסון מודע לכך שלא מדובר רק במאמץ לא מספיק מהצד שלו. הוא הרי כותב:
I understand that the demands of traditional schooling force us to keep our focus on efficiencies and standards and outcomes, and that it’s more than difficult to break that focus when the state and parents and to some extent the world is watching and measuring and ranking and rating.
אבל על אף ההכרה בקושי האמיתי הזה, השימוש ב-"אנחנו" מטשטש את המציאות. פעמים רבות בעבר ציינתי שלטעמי כבר מזמן הקואליציה סביב קידום התקשוב בחינוך התפרקה. אבל אצל ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהיא עוד שרירה וקיימת. הוא כמובן מכיר בכך שיש משיכות לכיוונים שונים – כיוונים שהם חיוביים בעיניו וכיוונים שהם שליליים – אבל הוא בכל זאת ממשיך לדבר בלשון "אנחנו", הרבה אחרי שהשותפות התקשובית כבר איננה קיימת. "אנחנו" לא איבדנו את הדרך שהיתה צריכה להוביל לפיתוח היצירתיות אצל תלמידים (עם או בלי עזרת התקשוב). קבוצות וגופים שהם נאמנים לערכים חינוכיים שונים משל ריצ'רדסון מצליחים טוב יותר ממנו ליישם את המטרות שלהם. אם לא קוראים נכון את המפה ומזהים את הגופים שמנסים לקדם אג'נדה תקשובית שונה משלך, אין סיכוי להצליח לקדם את האג'נדה שלך. לצערי, גופים בעלי מטרות שונות מאשר של ריצ'רדסון (ומשלי) גברו על המחנה שלנו, ולכן החינוך, והתקשוב בחינוך, נראים כפי שהם נראים היום. אם יש בכלל סיכוי לשנות את הכיוון, זה יקרה רק אחרי שאנשים כמו ריצ'רדסון יכירו בעובדה הזאת.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates