« לדף הראשי | לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו » | עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל » | לשימוש כזה שואפים? » | והפעם – כמעט בלי אף מילה על תקשוב » | אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות » | מיתוס ה-"אנחנו" - נחמד, אבל בכל זאת מיתוס » | מה, באמת?!? » | אולי בעצם דוח מעודד » | לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר » | שני צדדים של אותו מטבע » 

יום שני, 19 באוקטובר 2015 

למה צפויה לנו עוד ועוד הוראה מותאמת אישית דרך התקשוב

אף אחד לא יחשוד בי שאני רואה טעם בכיתה שבה התלמידים יושבים מול מסכים וזוכים ל-"שיעורים" שבהם יישום דיגיטאלי כלשהו "מעביר" אליהם "ידע" ומתרגל אותם כדי לבדוק אם אותו "ידע" נרכש בצורה יעילה. כבר כתבתי כאן פעמים רבות שבעיני "הוראה" כזאת היא עיוות רציני של הרעיון של "התאמה אישית". ובכל זאת, אני נוטה להשתכנע ש-"הוראה" מהסוג הזה עתידה לכבוש את החינוך.

הדעה הזאת התחזקה אצלי תוך כדי קריאה של ספר חדש של בארי שוורץ, Why We Work. ספרו של שוורץ בוחן את המרכיבים שמביאים לנו סיפוק בעבודה. שוורץ טוען שהסיפוק בעבודה איננו נובע מהמשכורת (גבוהה ככל שתהיה) אלא מהתחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי שתורם לחברה. בעיניו לא התגמול הכספי החיצוני, אלא המוטיבציה הפנימית והתחושה שביצענו משהו בצורה מוצלחת הם שגורמים לנו לסיפוק בעבודה. שוורץ מביא דוגמאות רבות כדי לחזק את הטיעון המרכזי הזה. דווקא בעיני אין בדבריו הרבה חדש. העובדה שהיה צורך לכתוב את הספר (ולהרצות על הנושא במסגרת TED) מראה עד כמה התפיסה שאנחנו שונאים את העבודה שלנו ושהסיבה היחידה שבגללה אנחנו עובדים היא הצורך להתפרנס השתלטה עלינו.

הספר איננו עוסק בחינוך, אבל שוורץ מביא שתי דוגמאות של מורות שהרצון שלהן לעבוד עם ילדים נתקל בדרישות של המערכת לקדם את הילדים בצורה מתוכנתת. מהדוגמאות האלו הבנתי שעתיד ההוראה בהחלט יכולה להיות אותה הוראה של "personalization" באמצעות התקשוב, על אף העובדה שההתאמה האישית הזאת יונקת ממכונות ההוראה של סקינר שלכאורה פסו מהעולם לפני שנים די רבות. ללא קשר לתקשוב שוורץ מסביר את המצב המתהווה בחינוך:
In large part, what we’ve done is create systems that are designed to make teacher quality irrelevant. Curriculum specialists, sitting in offices at boards of education, design curricula that are “idiot proof,” spelling out in excruciating detail how the lessons should go. The idea, borrowed from Adam Smith, Henry Ford, and F. W. Taylor, is that if you create a smart system, you don’t need smart and dedicated teachers.
ובפועל קורה שמורה בעלת מוטיבציה לעבוד עם תלמידיה בצורה יצירתית ומעוררת עניין פוגשת תסריט שלפיו היא מחוייבת "ללמד":
On day fifty-three of the school year, Ms. Jabbari joined all the other kindergarten teachers in the Chicago system in teaching the letter B to her students. The binder she used identified the section of the Iowa Test of Basic Skills to which that day’s lesson plan corresponded, and provided step-by-step questions and conversation starters.
Script for Day: 053
TITLE: Reading and enjoying literature/words with “b”
TEXT: The Bath
LECTURE: Assemble students on the rug or reading area. . . . Give students a warning about the dangers of hot water. . . . Say, “Listen very quietly as I read the story.” . . . Say, “Think of other pictures that make the same sound as the sound bath begins with.”
The script Jabbari followed was twice as long as the book she was reading.
פן נחשוב שמדובר במקרה יוצא דופן, שוורץ מביא דוגמה נוספת של מורה לכיתה א' בבית ספר בברוקלין שמתוך "אידיאליזם והתלהבות" עזבה משרה בעלת משכורת גבוהה יותר כמזכירה משפטית כדי לחולל שינוי בחינוך. שוורץ מתאר שיעור שהיא לימדה, והתגובה של המורה המאמנת שלה כלפי מה שהתרחש:
When she began her “literacy block” at 11:58 one Wednesday in May, she opened the textbook to Section 1, “Pets Are Special Animals.” Her mentor, veteran teacher Marie Buchanan, was sitting in. When Ms. Moffett got to a line about a boy mischievously drawing on a table, she playfully noted, “Just like some students in here.” Mrs. Buchanan frowned. “You don’t have to say that.” When Ms. Moffett turned to a page that suggested an art project related to the story and started passing out paper, Mrs. Buchanan commented: “You’re not going to have time to complete that.” After the lesson, Mrs. Buchanan pulled her aside. “You have to prepare for these lessons and closely follow your teacher’s guide. We’re going to do this again tomorrow, and you’re not going to wing it.”
(הקטע בספר שמתייחס להוראה, עמ' 41 -44, זמין במלואו דרך Google Books. מומלץ גם לקרוא את הסקירה של מריה פופובה על הספר.)

שוורץ מביא את הדוגמאות האלו כדי להראות שאפילו בעבודה כמו הוראה, עבודה שלכאורה מאפשרות ואף מעודדות יוזמה וביטוי אישי, הגישה התעשייתית הרווחת עבור כל עבודה וההנחה שאנחנו עובדים רק על מנת להרוויח כסף שולטות. הוא סבור שאם נוכל לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מתייחסת לעבודה נוכל להחזיר לכל עובד תחושות של משמעות ושל תרומה לחברה וכך לאפשר לכולנו למצוא עניין ביום העבודה שלנו. שוורץ איננו מתייחס לתקשוב, ולכן הוא איננו מציין עד כמה מה שהמורות שבדוגמאות האלו נדרשות לעשות דומה להוראה המתוכנתת באמצעות המחשב. אבל לא קשה למצוא את הדמיון. המורות שבדוגמאות הופכות למכונות ש-"מלמדות" לפי תסריט שנקבע מראש. סביר להניח שהן אינן מוצאות סיפוק בעבודה הזאת, ושתוך תסכול הן יעזבו את ההוראה. לעומתן המחשב איננו מתעייף, ואיננו מתלונן מהחזרה האין-סופית על תסריט מתוכנת. הוא בוודאי ימלא את תפקידו בנאמנות כפי שדורשים יוצריו.

אני שותף לתקווה של שוורץ שנצליח להחזיר משמעות ועניין לכלל העבודות המבוצעות בחברה שלנו. כמוהו, אני משוכנע שאנשים מחפשים יותר בעבודות שלהם מאשר רק משכורת. אבל אני חושש שקברניטי החברה יגלו שבנוגע ל-"חינוך" הרבה יותר קל לתכנת מחשב "ללמד" לפי תסריט שנקבע מראש מאשר לדרוש זאת מבן אדם. ולכן הם יעדיפו, בשם "טובת התלמידים" והקידמה כמובן, להעביר את המלאכה החשובה הזאת למכונות שיכולות לבצע אותה במהירות וביעילות. יתכן והמחשב אפילו ירגיש סיפוק ממה שהוא עושה, אם כי זה רק יוכיח שהוא איננו בן אדם.

תוויות: , , ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates