מעבר השנה וחצי האחרונה כתבתי מספר (ואולי אפילו יותר מדי) פעמים על "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) ועל הנסיונות של יזמים רבים בתחום התקשוב החינוכי לפתח כלים שיקדמו אותה. אפשר להבין את המשיכה לנסיונות האלה. הרי אם היא תופעל בצורה מוצלחת, למידה מותאמת אישית באמצעים תקשוביים יכולה להניב תוצאות שבהן כל מערכת חינוכית מעוניינת – הישגים טובים יותר אצל לומדיה. זאת ועוד: למידה כזאת מתבססת על מעקב מתמיד אחרי מה שהלומד עושה, ועל איסוף וניתוח של נתונים רבים שבעזרתם אפשר לפענח מה מתאים להמשך למידתו. מדובר בפיתוחים טכנולוגיים שיכולים להניב רווחים מאד מרשימים. יש מי שיטען שמורה טוב מכיר את תלמידיו ומצליח לזהות את הקשיים (וגם את החזקות) של כל אחד מהם וגם מתאים את הוראתו לצרכים האלה, וכל זה מבלי להסתמך על איסוף מאסיבי של נתונים. אבל אין ספק שבכיתות גדולות עם מגוון רחב של יכולות קשה מאד לצפות שמורים באמת יצליחו לתת מענה לכל התלמידים שלהם. לכן ברור שיש לברך על אמצעים תקשוביים שיכולים לעזור במלאכה הזאת.
הכמיהה לאמצעים תקשוביים ללמידה מותאמת אישית אינה נחלתו של החינוך ב-K12 בלבד. גם בהשכלה הגבוהה שואפים להגיע למצב שבו כל סטודנט יכול להצליח.
הביקורת שלי כלפי המגמה הזאת איננה נובעת מהתנגדות לשימוש בתקשוב, ואפילו לא מהשימוש בנתונים. היא נובעת מהיוהרה של יזמים שמשוכנעים שהאלגוריתמים שלהם יאפשרו את קידומו של כל לומד. יש כאן אמונה מוגזמת, אפילו עיוורת, בכוחם של הנתונים. וחשוב להדגיש שעל אף העובדה שהמונח מופיע גם ב-K12 וגם בהשכלה הגבוהה, בכל אחד מהמסגרות האלו הוא מבטא משהו שונה. אם ב-K12 "ההתאמה האישית" אמורה לקדם אחידות בהישגים, רק בקצב שונה, בהשכלה הגבוהה, מפני שאנחנו מצפים שהסטודנט לומד מתוך מוטיבציה אישית, "ההתאמה האישית" פועלת ככלי שעוזר לו להשיג את מטרותיו. במילים אחרות, בהשכלה הגבוהה יש סיבות חיוביות לרתום את התקשוב ללמידה מותאמת אישית. ובכל זאת, יש בעיות.
פעם אחר פעם אנחנו קוראים תחזיות מופרזות בנוגע ליכולות של התקשוב. ובדרך כלל אתר edSurge הוא מקור עשיר לתחזיות האלו. בגלל זה שמחתי לראות שלאחרונה מיכאל פלדשטיין ופיל היל פרסמו שם שני מאמרונים על למידה מותאמת אישית בהשכלה הגבוהה. יש לברך על העובדה ש-edSurge, שבדרך כלל מתייחס בהערצה לכל יוזמה חינוכית טכנולוגית, מצא לנכון לתת במה לאנשים שהם מוכרים כמבקרים די חריפים של התקשוב החינוכי כעסק.
כבר עם פתיחת
המאמרון הראשון שלהם הם מציינים ש:
"Personalized learning" is a marketing term, however. A more accurate term of art would be "technology-assisted differentiated instruction."
ההקפדה על מינוח מדויק יותר, ומנופח (וכמובן גם שיווקי) פחות, יוצרת אווירה של צניעות שלעתים רבות מדי נעדרת מדיונים על התקשוב בחינוך. סביר להניח שמשקיעים ישמחו להשקיע ב-personalized, ואילו המונח שפלדשטיין והיל מציעים איננו קורץ להם. אבל הוראה שמסוגלת להבחין בהבדלים בין סטודנטים ולהגיש לכל סטודנט את הסיוע לו הוא זקוק היא היום צורך אמיתי. אם בעבר בארה"ב הגיעו להשכלה הגבוהה בוגרי תיכון שכבר רכשו מיומנויות למידה, היום לסטודנט הממוצע מאפיינים שונים. פלדשטיין והיל מדגישים שהמציאות היום שונה – קשה לצפות שהסטודנטים מוכנים לקולג', ולכן צריכים להכין את הקולג'ים להיות מוכנים לסטודנטים. הם כותבים:
Personalized learning, it turns out, is really about grappling with this overarching problem: educating the real people – not a generalization of students – who are coming into the classroom.
ובכל זאת יש טעם לשאול כיצד עושים זאת, והאם, או כיצד, התקשוב יכול לסייע. עלי להודות שעל אף העובדה שאינני מתלהב (בלשון המעטה) מאיסוף מאסיבי של נתונים אודות סטודנטים על מנת להסיק כיצד לקדם סטודנט זה או אחר, הנסיון מלמד שבתנאים מסוימים זה אכן יכול לסייע, ואפשר לקוות שהיכולת הזאת עוד תשתכלל. אבל לעתים קרובות הבעיה היא שלא פונים לתקשוב כדי לסייע, אלא כדי לחסוך. בשני מהמאמרונים שלהם ב-edSurge פלדשטיין והיל מתייחסים לנושא הזה ומציינים שקיים חשש כבד שמנהלים באקדמיה שתקציביהם הולכים ומצטמצמים יוותרו על ה-"סיוע" ויאמצו את התקשוב כתחליף לכוחות הוראה אנושיים.
המאמרון השני פותח:
For all the hype surrounding so-called "personalized learning," plenty of skeptics worry that it could do more harm than good – especially within the context of larger trends in academia. They worry that, among other things, personalized learning products will be used not to improve student learning, but as cheaper and "good enough" replacements for faculty labor.
הנסיון מלמד שמדובר בבעיה אמיתית. במקום לתגבר את יכולות האבחנה של מרצים ושל יועצים, הנהלות המוסדות בוחרות להסתמך על אלגוריתמים. וכאן אולי ההערה החשובה ביותר של פלדשטיין ושל היל – הערה שאיננה צריכה להפתיע, אבל משום מה איננה נהירה לרבים מהיזמים שבטוחים שביכולתם "לשפר" (אני כותב "לשבש" לעתים קרובות מדי) את ההשכלה הגבוהה:
In order to get good results from personalized learning products, ECC [מוסד שבו הם ביקרו] needs experienced faculty who believe in what they are doing and have had some professional development in how to teach. Even great software is not magic. If you want magic in the classroom, you need a great teacher.
הם מוסיפים שבמקרה הטוב התקשוב מעניק שרביט קסמים שאיתו אפשר לעבוד, אבל הם מזכירים לנו שמסרטי דיסני למדנו ששרביט כזה בידיים לא מיומנות יכול להפיק תוצאות בעייתיות. הם כותבים שמיליוני דולרים מושקעים בלומדות ובחומרה, אבל לא משקיעים בפיתוח המקצועי של מרצים ושל מפתחי ומעצבי קורסים שיידעו לנצל את התקשוב.
שוב, המסקנה שלהם איננה צריכה להפתיע:
Bottom line: Personalized learning is not a product you can buy. It is a strategy that good teachers can implement. Without good teachers and good strategy, even a great product designed for personalized learning applications has limited value and, in the worst case, can actually do more harm than good.
העובדה שפלדשטיין והיל מפרסמים את דבריהם ב-edSurge מגבירה את הסיכוי שיזמים יקראו אותם ויבינו שהנסיון לדחוק את אנשי החינוך הצידה ולהחליף אותם באלגוריתמים (וכך גם לצעוד בערך חמישים שנים, אם לא יותר, אחורה) איננו מיטיב עם הצרכים של סטודנטים. אבל משום מה אני חושש שהאזהרות שלהם יפלו על אוזניים ערלות.
אחרי פרסום המאמרונים ב-edSurge פלדשטיין המשיך לכתוב על הנושא בבלוג שלו. שם הוא כותב דברים דומים, אבל נדמה לי שהוא מרשה לעצמו להיות יותר חריף.
בראשון משני מאמרונים על למידה מותאמת אישית הוא מנסה להגדיר את ה-personalized learning בצורה טיפה שונה מההגדרה הרווחת. הוא מדגיר אותה כנסיון לזהות את השיטות בחינוך שמביאות להעדר מרכיבים אישיים וגיוס התקשוב כדי להחזיר את המרכיבים האלה. הוא מציע, בוודאי בקריצה מסוימת, שאולי המונח הנכון צריך להיות "undepersonalized learning". הוא כמובן מדגיש את החשיבות של מורים, ובדרך צינית יותר מאשר ב-edSurge כותב:
I have seen no evidence to suggest that personalized learning technologies improve outcomes significantly without good teachers at the helm, and plenty of evidence suggesting that they don’t.
מספר ימים אחרי פרסום המאמרון ההוא
פלדשטיין דיווח על מיזם של חברת ספרי הלימוד McGraw Hill – ספרים דיגיטאליים אשר מסוגלים "להתאים" את עצמם לקצב הלמידה, וההבנה, של כל קורא. בין היתר הספרים האלה ממרקרים קטעים חשובים בתוך הטקסט ובעקבות מבדקים המשולבים לתוך הספרים הם מכוונים את הקוראים לקטעים בטקסט שמסבירים נקודות שבהן הם טעו. הוא מציין שהספרים הדיגיטאליים האלה אינם מאפשרים לסטודנטים לעשות משהו שונה מאשר מה שספר מודפס מאפשר, אבל הם אולי עושים טוב יותר את מה שהספרים המודפסים עושים. פלדשטיין מוצא די הרבה חיובי בפרויקט הזה של McGraw Hill, אבל בסופו של דבר הוא איננו משוכנע שמדובר בכלי שמקדם למידה מותאמת אישית. הוא פוסק:
It’s a good drill and kill tool.
וכמובן שכל עוד שמערכות החינוך ידגישו תוצאות במבחנים יותר מאשר למידה של ממש אין סיבה שיזמים ינסו לפתח משהו שונה. כמו עם יזמויות רבות אחרות, גם הפעם ההתאמה האישית משרתת את המערכת יותר מאשר את הלומד.
