« לדף הראשי | אחרי 10 שנים » | גם את זה ימצאו דרך למדוד » | זה כמו ... » | להקריב את החינוך על מזבח ההכשרה » | לפעמים נעים להגיד מילה טובה » | אין מקום לשמחה לאיד » | אכזבה צפויה מראש? » | חלומות מסוגים שונים » | מגרש המשחקים – טכנולוגיה רצויה בכל בית ספר » | ממתי משקיעים עשירים הם מדד לאיכות בחינוך? » 

יום ראשון, 20 במרץ 2016 

אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ

תקציר המאמרון הזה: אני רואה כתבתי הרבה יותר מאשר התכוונתי. אפילו אם הם מעניינים, דבריי כאן אינם העיקר. העיקר הוא המאמרון של פיל מקראיי. מומלץ בחום לקורא, וגם לשמור.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג'ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:
I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.
באמירה הזאת יש כתב אישום חמור כלפי מערכות החינוך, אם כי אינני בטוח שכותב המאמרון התכוון להיות כל כך חריף או תקיף. הרי אם אכן נכון שאפשר לקבל מהבית, מהרשת ומספרים את אותו "חינוך" שבית הספר מבקש להעניק, אז מערכות החינוך הן בעצם בזבוז משווע. אבל מלבד ההתייחסות החריפה הזאת לא מצאתי במאמרון משהו שלא ניתן למצוא בכתבות רבות אחרות ... מלבד הקישור שהזכרתי קודם.

המאמרון בן השנה של קון היה הרבה יותר ממוקד. קון מתאר את ההבדל בין "למידה אישית" (personal learning) לבין "למידה מותאמת אישית" (personalized learning). הוא כותב:
Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.
בנוסף, קון מתאר את אנשי החינוך שעשויים להתלהב מ-"למידה מותאמת אישית". הוא איננו חוסך בתיאורים כדי שנדע מה דעתו עליהם:
Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.
יכול להיות שיש מי שיגיד שגם כאן אין הרבה חדש, ואכן, קון איננו היחיד שמבקר את הנהירה אחרי "למידה מותאמת אישית". אבל קון מבחין הבחנה מדוייקת בין שני סוגי למידה שהם לכאורה דומים, וזה מה שמרשים במאמרון. קון מסביר למה "למידה" איננה סתם רכישת עוד ועוד מידע, והוא גם מראה שהמטרה של "למידה מותאמת אישית" היא בעיקר העלאת ציונים במבחנים. הוא גם מראה שלעתים קרובות מדי התקשוב משרת את המבחנים, ולא את הלמידה.

תוך כדי הכנת הסקירה הזאת מצאתי את עצמי שואל אם אולי הסיבה שבסופו של דבר לא כתבתי על המאמרון של קון לפני שנה קשורה לעובדה שגם כל הנקודות שציינתי למעלה נכתבו פעמים רבות. אולי הרגשתי שאפילו אם אני מהנהן בראש בהסכמה לכל מה שקון כותב, לא היה צורך לציין את המאמרון הספציפי הזה. יתכן. הרי לדעתי מדובר במאמרון מצויין, אבל לא בהכרח יוצא דופן. וזה מביא אותי למאמרון שאליו קון מקשר במאמרון שלו.

קון מקשר למאמרון של פיל מקראיי (Phil McRae) שהתפרסם שנתיים לפני-כן, באפריל 2013. בתחום שבו כמעט מידי שבוע מופיעים כלים חדשים, ויישומים מציפים את השוק כך שמורה בקושי מצליח להכיר אחד לפני שאחר דוחק אותו הצידה (שלא לדבר על כך שמדובר בתחום שבאופן תדיר ממציא את החינוך מחדש), שלוש שנים הן תקופה מאד ארוכה. לאור זה המאמרון של מקראיי מרשים במיוחד. כבר אז מקראיי, מרצה באוניברסיטה של אלברטה (קנדה) ובעל משרה באיגוד המורים של אלברטה, שלא הכרתי עד לקריאת המאמרון הזה, חזה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי פונה, כיוון שאפשר לזהות כבר מכותרת המאמרון:
למען האמת, באורך של מעל 5000 מילים קשה להתייחס למה שמקראיי כתב כ-"מאמרון". מדובר במאמר מקיף שסוקר את ההיסטוריה של "מכונות הוראה" ומסביר למה הנסיונות של "למידה מותאמת אישית" אינם אלא גירסה דיגיטאלית של אותם נסיונות. מקראיי מסביר שהיום, כמו בעבר, השאיפה למערכות הוראה ממוחשבות מוּנעת על ידי תפיסה מצומצמת למדי של למידה, כאשר הדגש הוא על מה שניתן לבדוק באמצעות מבחנים:
Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.
מקראיי איננו מסתפק בביקורת. הוא מתאר רצף בגישות "חינוכיות" החל בתפיסות של "ניהול מדעי" של טיילור ותרגומן לחינוך על ידי תורנדייק, דרך הביהייביוריזם של סקינר ואחריו הבינה המלאכותית של שנות ה-70, ועד לימינו. בכל אלה הוא מזהה את אותה השאיפה – לייעל ולשכלל את מלאכת מסירת המידע אל הלומד. בכל הגלגולים מדובר באותה מסירה, תוך עדכון האדרת הטכנולוגית:
Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).
מקראיי מודה שיש משהו מאד מפתה בגישות ה-"אישיות" אותן הוא מבקר. אבל הוא מזהיר שה-"פתרונות" שחברות פרטיות מציעות למערכות החינוך כדי לכאורה לקדם את הפן ה-"אישי" הזה מגבירים את המעקב אחרי הלומדים (כדי לעזור להם להתקדם, כמובן). לדעתו הפתרונות האלה עתידים להגביר את התלות של מערכות החינוך בחברות שאוספות את המידע על הלומדים. הוא צופה שהמשך התהליך הזה מהווה איום של ממש על החינוך הציבורי.

המאמרון של מקראיי מציג תמונה מקיפה על הכיוונים שבהם התקשוב בחינוך מתפתח. המאמרון אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל הוא איננו נקרא כמסמך היסטורי. במקום זה אפשר להגיד שיש בו נבואה. יתכן שלפני שלוש שנים היה עלינו לראות במאמרון אזהרה. היום, למרבה הצער, הרבה ממה שמקראיי חזה כבר התגשם. גם היום חשוב לקרוא את דבריו – לפני שיהיה מאוחר מדי לשנות את הכיוון.

תוויות: , , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates